האידאה הציונית דתית אכן היתה זקוקה לזרוע פוליטית בחמישים השנים האחרונות. הציונות הדתית ביקשה להשתלב בכל מערכות החיים במדינה וכקבוצה שהחלה כשולית ואולי אף דחויה בין האליטות ששלטו בה לא היה כל סיכוי להבטיח את האינטרסים של עצמה בחינוך, בהתישבות, בצבא ובכל מקום ללא זרוע פוליטית חזקה.
ככל קבוצה אידיאולוגית וחברתית מוגדרת הנלחמת על זהותה וזכויותיה והשואפת להטביע את חותמה על הפרהסיה של המדינה היא היתה זקוקה לזרוע פוליטית להצלחת משימתה. אינני שותפה להשקפה הנאיבית הגורסת כי הצדק יעשה את שלו וכי הפוליטיקה רק יכולה לקלקל...אני מודעת לכוחה ולחשיבותה של הפוליטיקה. אולם נדמה לי כי בשנים האחרונות, ממערכת בחירות אחת לשניה, מתקבלת התמונה הבאה שיש לשמוח בה ולראות בה הצלחה גדולה במקום כשלון. כוונתי לומר כי הכשלונות של הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית (ובכלל זה גם תנועת מימד) הן העדות הטובה ביותר לנצחונה האידיאולוגי המדהים של התנועה הציונית דתית שאולי אין לו אח ורע בתולדות מדינת ישראל המתחדשת.
הענין פשוט מאד- קם דור צעיר שהפנים לחלוטין את האידיאולוגיה של דור המייסדים וללא רגשי נחיתות רואה את עצמו בפועל כחלק אינטגרלי של החברה הישראלית. הדור הזה אינו שותף להשקפה הגלותית משהו שאולי איפיינה את אבותיו בבחינת "תנו לי את יבנה וחכמיה". (משרד הדתות, משרד החינוך...) הדור הזה נמצא בכל פינה ופינה ולאורך ולרוחב כל שדרות החברה הישראלית, הוא שותף להתלבטויותיה והוא אינו מקבל אידיאולוגיה המוכתבת לו מ"למעלה". הוא משתדל לחשוב בעצמו. ומכאן הפלוראליות הרבה וקשת הדעות הרחבה שאנו מוצאים בקרבו. ישנם "ימניים" ו"שמאלניים" ישנם "חרדים לאומיים" וישנם "אורתודוכסים מודרניים" ישנם כאלה בעד הפמיניזם ושלל השלכותיו על מחשבת ההלכה ועל החיים הדתיים וישנם מתנגדים, ישנם לוחמי איכות הסביבה וישנם חובבי אוטוסטראדות ועישון כבד... מדוע צריכים כל הניגודים הללו להתקבץ תחת קורת הגג של אותה המפלגה? האם פה ושם מינויים של חובשי כיפות סרוגות הם סיבה מספיק טובה לכך? אני סבורה שלא. ויותר מכך, ברצוני לטעון שאין יותר מכנה ציוני דתי רחב היכול לאגד בתוכו את כל שדרות הציונות הדתית. עצם ההגדרה של מיהו ציוני-דתי, מהי משנת הציונית הדתית, עצם הגדרה זו שנויה במחלוקת חריפה.
כשם שהיינו זקוקים פעם לזרוע פוליטית חזקה שתדאג לאינטרסים המשותפים שהיו לכלל הציבור הציוני דתי כך איננו זקוקים לכך היום. פשוט יצאנו מה"גטו". אמנם לא מעט בזכות הזרוע הפוליטית, אך בצורתה הקיימת היום היא סיימה את תפקידה ההסטורי.
האם אליקים רובינשטיין היה זקוק למפד"ל חזקה בכדי להפוך ליועץ המשפטי לממשלה או שמא אברום בורג כדי להתברג לצמרת מפלגת העבודה או שמא הנשיא קצב? והרשימה עוד ארוכה.
לסיכום ניתן לומר כי הפכנו פשוט לנורמלים. האם לא כדאי לחשוב על קואליציות פוליטיות חדשות ומרעננות המתמודדות טוב יותר עם אתגרי התקופה ואשר אינן מתיימרות להיות המייצגות של הציונות הדתית?
ככל קבוצה אידיאולוגית וחברתית מוגדרת הנלחמת על זהותה וזכויותיה והשואפת להטביע את חותמה על הפרהסיה של המדינה היא היתה זקוקה לזרוע פוליטית להצלחת משימתה. אינני שותפה להשקפה הנאיבית הגורסת כי הצדק יעשה את שלו וכי הפוליטיקה רק יכולה לקלקל...אני מודעת לכוחה ולחשיבותה של הפוליטיקה. אולם נדמה לי כי בשנים האחרונות, ממערכת בחירות אחת לשניה, מתקבלת התמונה הבאה שיש לשמוח בה ולראות בה הצלחה גדולה במקום כשלון. כוונתי לומר כי הכשלונות של הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית (ובכלל זה גם תנועת מימד) הן העדות הטובה ביותר לנצחונה האידיאולוגי המדהים של התנועה הציונית דתית שאולי אין לו אח ורע בתולדות מדינת ישראל המתחדשת.
הענין פשוט מאד- קם דור צעיר שהפנים לחלוטין את האידיאולוגיה של דור המייסדים וללא רגשי נחיתות רואה את עצמו בפועל כחלק אינטגרלי של החברה הישראלית. הדור הזה אינו שותף להשקפה הגלותית משהו שאולי איפיינה את אבותיו בבחינת "תנו לי את יבנה וחכמיה". (משרד הדתות, משרד החינוך...) הדור הזה נמצא בכל פינה ופינה ולאורך ולרוחב כל שדרות החברה הישראלית, הוא שותף להתלבטויותיה והוא אינו מקבל אידיאולוגיה המוכתבת לו מ"למעלה". הוא משתדל לחשוב בעצמו. ומכאן הפלוראליות הרבה וקשת הדעות הרחבה שאנו מוצאים בקרבו. ישנם "ימניים" ו"שמאלניים" ישנם "חרדים לאומיים" וישנם "אורתודוכסים מודרניים" ישנם כאלה בעד הפמיניזם ושלל השלכותיו על מחשבת ההלכה ועל החיים הדתיים וישנם מתנגדים, ישנם לוחמי איכות הסביבה וישנם חובבי אוטוסטראדות ועישון כבד... מדוע צריכים כל הניגודים הללו להתקבץ תחת קורת הגג של אותה המפלגה? האם פה ושם מינויים של חובשי כיפות סרוגות הם סיבה מספיק טובה לכך? אני סבורה שלא. ויותר מכך, ברצוני לטעון שאין יותר מכנה ציוני דתי רחב היכול לאגד בתוכו את כל שדרות הציונות הדתית. עצם ההגדרה של מיהו ציוני-דתי, מהי משנת הציונית הדתית, עצם הגדרה זו שנויה במחלוקת חריפה.
כשם שהיינו זקוקים פעם לזרוע פוליטית חזקה שתדאג לאינטרסים המשותפים שהיו לכלל הציבור הציוני דתי כך איננו זקוקים לכך היום. פשוט יצאנו מה"גטו". אמנם לא מעט בזכות הזרוע הפוליטית, אך בצורתה הקיימת היום היא סיימה את תפקידה ההסטורי.
האם אליקים רובינשטיין היה זקוק למפד"ל חזקה בכדי להפוך ליועץ המשפטי לממשלה או שמא אברום בורג כדי להתברג לצמרת מפלגת העבודה או שמא הנשיא קצב? והרשימה עוד ארוכה.
לסיכום ניתן לומר כי הפכנו פשוט לנורמלים. האם לא כדאי לחשוב על קואליציות פוליטיות חדשות ומרעננות המתמודדות טוב יותר עם אתגרי התקופה ואשר אינן מתיימרות להיות המייצגות של הציונות הדתית?