סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, בנוי סביב הבאת הביכורים. טרם מסירתם לכהן, אומר המביא אותם אל הכהן :"הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". מה חידש האומר זאת? רשי מפרש:" שאינך כפוי טובה". הכרת התודה הינה תנאי הכרחי בעבודת האלקים ומי שחסר אותה, איננו עובד ה' באמת.
עבודת האלקים אמורה להיות מושפעת לא רק ממה שקרה בימים ראשונים, אלא גם ממה שקורה לכל אחד ואחד בתקופתו.
בכל שנה, מדי התקרב יום העצמאות ויום ירושלים, עולה מחדש התמיהה, כיצד הרואים עצמם שלימי אמוני ישראל מתכחשים לחובת התודה על העצמאות היהודית בארץ ישראל, אשר לא היתה יכולה לבוא אלא כמתנת שמים.
רבי יהושע מקוטנא, מחשובי המשיבים באירופה, כתב בשנת תרנ"א, כי מצוות ישוב ארץ ישראל אינה מתקימת אלא תחת שילטון יהודי, כך כתב גם ר' צדוק הכהן מלובלין, וגם רבי יצחק דיליאון בספרו מגילת אסתר על ספר המצוות.
הרב סולובייצ'יק, מגדולי ההלכה והמחשבה בדורנו, טוען כי הרמב"ן,אבי המנסחים של מצוות הארץ לא התכוון אלא לישיבה בה תחת ריבונות יהודית. הקמת המדינה הפכה אם כן את הישיבה בארץ מ"הכשר מצווה " למצווה ממש. גם אם לא נקבל גישה זו, נאלץ להודות שעד קום המדינה היה כמעט בלתי נמנע להגיע אל הארץ ולישבה, ולא מצא הקדוש ברוך הוא כלי אחר למצוות הארץ זולת המדינה הזאת.
הרב פרנק, רבה של ירושלים ראה נס בהקמת צ.ה.ל. הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי בעת קום המדינה, ושנחשב לגדול ועצום בתורה, אמר בשנת תש"ח: "אטום הוא הלב, וקטן הוא המוח בל ירגיש את רוממות הרוח הנורא והוד הנבואה, כשלנגד עינינו הולכות ומתמלאות הבטחות הנצח של נביאי ישראל. דורנו זה לא יהיה זכאי לגאולה אם בעלי הנס לא יכירו בניסם....והרב חרל"פ, מגדולי ירושלים בזמנו, תלמיד וחבר לראי"ה קוק, כתב בתש"ח:"ומי יתן והיה כי לכל הפחות כל אלו המתימרים באמונה טהורה יודו ויאמרו כי פקד ה' את עמו.....הדחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה".
ציון וירושלים נזכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה כמה אלפי פעמים.יהודי המתפלל במנין ומברך ברכת המזון שלש פעמים ביום, פוגש בסידור את ארץ ישראל, את ירושלים ואת התקווה לקיבוץ הגלויות, למעלה ממאתים חמישים פעם בשבוע. אך למרבה הצער וחרפת כפית הטובה, שומרי מצוות רבים אינם רואים כלל קשר בין המדינה העצמאית בארץ ישראל, ובין הסידור והחומש. מי איפה נשאר להודות לה' על הקמת המדינה? החילוניים לא, והחרדים גם לא. נשאר רק הציבור הדתי לאומי, שפעמים רבות עמידתו רפויה בהעדר פעילות מקיפה מספקת בנושא זה.
הציונות החילונית ינקה את עיקר כוחה ממקורות הדת והמסורת. בלעדיהן לא היתה המדינה אלא קרש הצלה בלבד, אשר כל האוחז בו מצפה לרגע שיוכל לעוזבו. מי ישיב לציונות את הקשר למקורותיה?
הויכוח סביב ההשפעה במשרד הדתות, אשר מנע את כניסת המפד"ל לממשלה, איננו ענין מפלגתי או פוליטי בלבד, אלא שאלה אידיאולגית משמעותית ביותר. עקב כך הנני נזקק לדבר כאן
השאלה היא מה משדרת תורת ישראל ביחס למדינה ולציונות, ואיך תצטיר התורה בשנים הקרובות בעיני המוני העם.
האם הקמת המדינה היתה מעשה ראוי, וההשתלבות בחייה והשרות בצבאה הינם מעשה מצווה, או שמא היתה זו " חוצפה ציונית" "עליה בחומה" ו"התגרות באומות" בטרם עת. מי שסבור כדעה השניה, איננו חוגג את יום העצמאות ואיננו מניף בו דגל, משתדל להימנע מן השרות בצהל ככל הניתן, ורואה את אלה שכן עושים זאת, כמפירי תורת ה' ועצתו. הוא אף רואה בהקמת המדינה הקרבת נפשות רבות למטרה לא ראויה.איש כזה חי במדינה בעל כרחו, מפני שהיא קבעה את מקומה בארץ ישראל, ומשתדל למזער אתהנזק שבהקמתה.
תנועת שס, אשר הממשלה הנוכחית מסרה בידיה את ההכוונה הממלכתית של חיי התורה במדינת ישראל, מאמצת ככלל את הקו הזה. חברי הכנסת שלה, וכן הרבנים המחנכים בה, הם בדרך כלל מדובריו. את יום העצמאות הם כינו פעם בפרסום שלהם בשם " יום השבתון הכללי אשר חל בה' באייר". ודומים הם בעיני למי שאינו חוגג את פורים או את חנוכה.
בעוד שנתיים אמורה להבחר רבנות ראשית חדשה, והם יעשו לבחירתה של רבנות ראשית לא ציונית או אנטי ציונית. הם כבר הושיבו במקומות רבים בארץ הן בסיוע העבודה והן בסיוע הליכוד, רבנים שאינם נושאים תפילה חגיגית ביום העצמאות ולא מניפיםבו דגל, שלא שרתו בצבא, ושאם חלילה תשמע צפירת המלחמה, לא יצא מביתם לא בן, לא נכד ולא חתן.
מסירת ההכוונה של חיי התורה במדינה בידם, מהווה הפרת אמונים ומעילה, בציבור ציוני גדול ורב, דתי וחילוני, אשר בשום פנים לא היה רוצה לראות את תורת ישראל מוצגת כך. ציבור כזה מצוי בקרב כל המפלגות. ה"עבודה" בצעה את המעל הזה למען אליל השלום, אשר למענו היה ראוי לדעתה להקריב כמעט כל עיקרון. אולם למען מה עושה זאת הליכוד?
לפני מספר שנים, נכחתי בכנס רבנים שראש הממשלה שמיר כיבדו בנוכחותו. התנוסס שם שלט: "כנס הרבנים של התנועה הדתית לאומית". שמיר נשא עיניו אל השלט ואמר בהתלהבות: "הצרוף הזה, דתית לאומית, ממלא אותי תעצומות נפש". קם אז רב חצוף אחד ושאל אותו, מפני מה הוא מרבה לחזר אחר מפלגות דתיות שהצרוף הזה לא קים אצלן. עד היום לא נתנה לכך תשובה.
שרת החינוך החדשה לימור לבנת, פיטרה את מנכלי"ת המשרד בטענה שזו היתה שותפה לרוח הפוסט ציונית ששררה בו. נשמע נכון וצודק. אולם האם משרד דתות שנושבת בו רוח אנטי ציונית או טרום ציונית, הוא כן דבר ראוי לממשלה שנוסדה על ידי המחנה הלאומי?
אינני נלחם מלחמה מפלגתית פוליטית. לו היה ראש הממשלה מתעקש על אפיו הציוני של משרד הדתות ומוסרו בידי אישיות דתית ציונית מכל מפלגה שהיא, הייתי רואה בכך פיתרון הולם. אני מניח שלו היתה שס תובעת את משרד החינוך, לא היו מתחשבים במספר המנדטים הרב שבידה, ולא היו נותנים לה. צר לי על חוסר ההבנה של ראש הממשלה ואנשיו ביחס לתפקידו הלאומי ציוני של משרד הדתות.
יואיל נא ראש הממשלה לשאול את עצמו, מה היו הוגי הדעות של המחנה הלאומי חושבים על ממשלה שתורת ישראל מוצגת על ידה כמנותקת ומנוכרת ממדינת ישראל.
עבודת האלקים אמורה להיות מושפעת לא רק ממה שקרה בימים ראשונים, אלא גם ממה שקורה לכל אחד ואחד בתקופתו.
בכל שנה, מדי התקרב יום העצמאות ויום ירושלים, עולה מחדש התמיהה, כיצד הרואים עצמם שלימי אמוני ישראל מתכחשים לחובת התודה על העצמאות היהודית בארץ ישראל, אשר לא היתה יכולה לבוא אלא כמתנת שמים.
רבי יהושע מקוטנא, מחשובי המשיבים באירופה, כתב בשנת תרנ"א, כי מצוות ישוב ארץ ישראל אינה מתקימת אלא תחת שילטון יהודי, כך כתב גם ר' צדוק הכהן מלובלין, וגם רבי יצחק דיליאון בספרו מגילת אסתר על ספר המצוות.
הרב סולובייצ'יק, מגדולי ההלכה והמחשבה בדורנו, טוען כי הרמב"ן,אבי המנסחים של מצוות הארץ לא התכוון אלא לישיבה בה תחת ריבונות יהודית. הקמת המדינה הפכה אם כן את הישיבה בארץ מ"הכשר מצווה " למצווה ממש. גם אם לא נקבל גישה זו, נאלץ להודות שעד קום המדינה היה כמעט בלתי נמנע להגיע אל הארץ ולישבה, ולא מצא הקדוש ברוך הוא כלי אחר למצוות הארץ זולת המדינה הזאת.
הרב פרנק, רבה של ירושלים ראה נס בהקמת צ.ה.ל. הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי בעת קום המדינה, ושנחשב לגדול ועצום בתורה, אמר בשנת תש"ח: "אטום הוא הלב, וקטן הוא המוח בל ירגיש את רוממות הרוח הנורא והוד הנבואה, כשלנגד עינינו הולכות ומתמלאות הבטחות הנצח של נביאי ישראל. דורנו זה לא יהיה זכאי לגאולה אם בעלי הנס לא יכירו בניסם....והרב חרל"פ, מגדולי ירושלים בזמנו, תלמיד וחבר לראי"ה קוק, כתב בתש"ח:"ומי יתן והיה כי לכל הפחות כל אלו המתימרים באמונה טהורה יודו ויאמרו כי פקד ה' את עמו.....הדחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה".
ציון וירושלים נזכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה כמה אלפי פעמים.יהודי המתפלל במנין ומברך ברכת המזון שלש פעמים ביום, פוגש בסידור את ארץ ישראל, את ירושלים ואת התקווה לקיבוץ הגלויות, למעלה ממאתים חמישים פעם בשבוע. אך למרבה הצער וחרפת כפית הטובה, שומרי מצוות רבים אינם רואים כלל קשר בין המדינה העצמאית בארץ ישראל, ובין הסידור והחומש. מי איפה נשאר להודות לה' על הקמת המדינה? החילוניים לא, והחרדים גם לא. נשאר רק הציבור הדתי לאומי, שפעמים רבות עמידתו רפויה בהעדר פעילות מקיפה מספקת בנושא זה.
הציונות החילונית ינקה את עיקר כוחה ממקורות הדת והמסורת. בלעדיהן לא היתה המדינה אלא קרש הצלה בלבד, אשר כל האוחז בו מצפה לרגע שיוכל לעוזבו. מי ישיב לציונות את הקשר למקורותיה?
הויכוח סביב ההשפעה במשרד הדתות, אשר מנע את כניסת המפד"ל לממשלה, איננו ענין מפלגתי או פוליטי בלבד, אלא שאלה אידיאולגית משמעותית ביותר. עקב כך הנני נזקק לדבר כאן
השאלה היא מה משדרת תורת ישראל ביחס למדינה ולציונות, ואיך תצטיר התורה בשנים הקרובות בעיני המוני העם.
האם הקמת המדינה היתה מעשה ראוי, וההשתלבות בחייה והשרות בצבאה הינם מעשה מצווה, או שמא היתה זו " חוצפה ציונית" "עליה בחומה" ו"התגרות באומות" בטרם עת. מי שסבור כדעה השניה, איננו חוגג את יום העצמאות ואיננו מניף בו דגל, משתדל להימנע מן השרות בצהל ככל הניתן, ורואה את אלה שכן עושים זאת, כמפירי תורת ה' ועצתו. הוא אף רואה בהקמת המדינה הקרבת נפשות רבות למטרה לא ראויה.איש כזה חי במדינה בעל כרחו, מפני שהיא קבעה את מקומה בארץ ישראל, ומשתדל למזער אתהנזק שבהקמתה.
תנועת שס, אשר הממשלה הנוכחית מסרה בידיה את ההכוונה הממלכתית של חיי התורה במדינת ישראל, מאמצת ככלל את הקו הזה. חברי הכנסת שלה, וכן הרבנים המחנכים בה, הם בדרך כלל מדובריו. את יום העצמאות הם כינו פעם בפרסום שלהם בשם " יום השבתון הכללי אשר חל בה' באייר". ודומים הם בעיני למי שאינו חוגג את פורים או את חנוכה.
בעוד שנתיים אמורה להבחר רבנות ראשית חדשה, והם יעשו לבחירתה של רבנות ראשית לא ציונית או אנטי ציונית. הם כבר הושיבו במקומות רבים בארץ הן בסיוע העבודה והן בסיוע הליכוד, רבנים שאינם נושאים תפילה חגיגית ביום העצמאות ולא מניפיםבו דגל, שלא שרתו בצבא, ושאם חלילה תשמע צפירת המלחמה, לא יצא מביתם לא בן, לא נכד ולא חתן.
מסירת ההכוונה של חיי התורה במדינה בידם, מהווה הפרת אמונים ומעילה, בציבור ציוני גדול ורב, דתי וחילוני, אשר בשום פנים לא היה רוצה לראות את תורת ישראל מוצגת כך. ציבור כזה מצוי בקרב כל המפלגות. ה"עבודה" בצעה את המעל הזה למען אליל השלום, אשר למענו היה ראוי לדעתה להקריב כמעט כל עיקרון. אולם למען מה עושה זאת הליכוד?
לפני מספר שנים, נכחתי בכנס רבנים שראש הממשלה שמיר כיבדו בנוכחותו. התנוסס שם שלט: "כנס הרבנים של התנועה הדתית לאומית". שמיר נשא עיניו אל השלט ואמר בהתלהבות: "הצרוף הזה, דתית לאומית, ממלא אותי תעצומות נפש". קם אז רב חצוף אחד ושאל אותו, מפני מה הוא מרבה לחזר אחר מפלגות דתיות שהצרוף הזה לא קים אצלן. עד היום לא נתנה לכך תשובה.
שרת החינוך החדשה לימור לבנת, פיטרה את מנכלי"ת המשרד בטענה שזו היתה שותפה לרוח הפוסט ציונית ששררה בו. נשמע נכון וצודק. אולם האם משרד דתות שנושבת בו רוח אנטי ציונית או טרום ציונית, הוא כן דבר ראוי לממשלה שנוסדה על ידי המחנה הלאומי?
אינני נלחם מלחמה מפלגתית פוליטית. לו היה ראש הממשלה מתעקש על אפיו הציוני של משרד הדתות ומוסרו בידי אישיות דתית ציונית מכל מפלגה שהיא, הייתי רואה בכך פיתרון הולם. אני מניח שלו היתה שס תובעת את משרד החינוך, לא היו מתחשבים במספר המנדטים הרב שבידה, ולא היו נותנים לה. צר לי על חוסר ההבנה של ראש הממשלה ואנשיו ביחס לתפקידו הלאומי ציוני של משרד הדתות.
יואיל נא ראש הממשלה לשאול את עצמו, מה היו הוגי הדעות של המחנה הלאומי חושבים על ממשלה שתורת ישראל מוצגת על ידה כמנותקת ומנוכרת ממדינת ישראל.