לאחרונה הצטרף ידידי הרב יצחק לוי, שר החינוך התרבות והדתות וראש המפד"ל, לתומכי כריתת 'אמנה חברתית חדשה', כלשון התקשורת. מגמת ההידברות וההבנות המוסכמות בודאי ברוכה ומומלצת. גם אם התוכן החדשני והוַתרני מרחיק מעט לכת - עדין אפשר ללמד זכות בנסיבות הכרזת הדברים בפי השר; פסטיבל היהדות שנערך בכפר בלום בו חברו חילוניים, מסורתיים ודתיים בצל 'ארון הספרים היהודי'.
אכן, כשקראתי ב"הצופה" (גליון עש"ק פר' פינחס) את ה'מבוא לאמנה חברתית חדשה', כפרוגרמה מנוסחת בקפידה ע"י מנהיג הציונות הדתית דהשתא, אמרתי "עת לדבר", להעיר ולהפרות את הדיון בנושא נכבד זה. מסכים אנכי כי אין לדבוק בשמרנות נוסטלגית, ומפרק לפרק ראוי לבחון את ה'אני מאמין' האידאולוגי שלנו, ואעפי"כ יש מקום להעלות בשורות הבאות הסתייגויות ו'צד שכנגד'.
חוקי שבת, פסח ונישואין
שתי נקודות מרכזיות מצויות במוקד ה'מבוא לאמנה' אשר לדעתי יש בהן משום היפוך היוצרות של הציונות הדתית, זו שלאורה התחנכנו וטרם אבד זכרה; חוקי שבת והפסח מחד וחוק הנישואין מאידך. בסוגית השבת "מוטב שנשאל את עצמנו באומץ ובגילוי לב; האם חוקי השבת מונעים מהמוני חילוניים הסתערות על מרכזי הקניות הפתוחים בשבתות? האם החוק האוסר מכירת חמץ בפומבי בפסח מנע את מכירתו? האם המימסד צריך להתערב באכילת בשר לא כשר והאם זה ימנע את אכילתו?"
ובתחום חוקי האישות כותב כבוד הרב-השר: "אין לפגוע בחירות ארחות חייו של הפרט. לעומת זאת יש מקום בהחלט להתערב בתחומים הקשורים במעמד האישי, המשפחתי, כמו נישואין וגירושין, שלכל אחד מהם עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי עתידו של העם, דמותו ומשאביו האנושיים העתידיים".
'דת' או 'יהדות'
נקודת המוצא של הדברים שצוטטו - וה'מבוא' כולו למי שידקדק בו - בנויים לדעתי על הנחת יסוד מוטעית; כביכול עסקי החקיקה הדתית נועדו לכפות ולאלץ התנהגות של זולתנו כדי ש'נוכל לחיות ביחד'. מכאן נגזרת נקודת האיזון בין 'צרכי החקיקה הדתית' ובין פגיעה בחופש הפרט ובזכויות האדם. מכאן נובעת נקודת המבחן האם החקיקה מוכיחה את עצמה? האמנם השבת נשמרת? האמנם לא מוכרים חמץ? ומאידך, השיקול מהו מחיר הפגיעה בחופש הפרט (בתחום האישות, למשל) מול 'שלימות העם ועתידו'. מכאן גם המבט לפיו "חקיקה דתית אינה מוסיפה לדת", כלשון הרב לוי, ולדעתי אין כל שייכות ל'חקיקה דתית' האם היא 'מוסיפה' לדת או גורעת ממנה. שורש הטעות נובע אולי מהשימוש במילה ה'זוועתית' "דת", במקום ' יהדות', ואז כל המבט משתנה. במצע המפד"ל הצעתי - ונתקבל - למחוק את הביטוי 'דת ומדינה' לטובת 'מדינה יהודית', אך כנראה השינוי לא הוטמע, וחבל.
כאמור, בעיני כל אלו אינן נקודות המוצא 'שלנו'. נשמת אפה של הציונות הדתית (להבדיל מן ההשקפה החרדית) היא זכותנו - וחובתנו - לשאוף ולהלחם למען 'מדינה יהודית'. לדידי, השאלה אם החוק נשמר או נעקף איננו 'מודד' לרלבנטיות שלו. מבחינתי, הכרזת מדינת ישראל, בחוק, על השבת כיום מנוחה לאומי זו הכרזה 'ציונית דתית' ראויה והכרחית, גם אם בשטח יש כרסומים רציניים. לטעמי, מצפה אנכי דוקא משר התרבות כי לא יכנע להווי ה'שופינג' בשבת, גם אם 'העם' נוהג כך, ויצטרף להצעת החוק של ח"כ אלכס לובוצקי למשל (ולמה תמיד אחרים מובילים?) בו הוא מנסה לסתום הרמטית את הקניָנות בשבת תוך ויתורים או העלמות עין בתחום התרבות והבידור.
חקיקה יהודית 'לשמה'
לא מפריע לי כי חוק החמץ נעקף, והתקשורת מתלוצצת. אני שמח כי בספר החוקים שלנו קיים חוק זה אשר הוצע בשעתו ע"י חברנו פרופ' ח"כ אבנר שאקי, ולמיטב זכרוני התקבל ברוב גדול ללא מקח וממכר קואליציוני. יתכן כי מצביעי החוק אפי' לא ציפו ליישמו אבל סברו כי מן הראוי לקדש סמלים.
לפני שנים רבות נפל בכנסת "חוק השבת" בשל התנגדות המפלגות הדתיות בהיותו בלתי-מושלם; הונצחה בו - בחוק - התחבורה הציבורית בשבת בחיפה מטעמי מסורת ו'סטאטוס קוו'. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל פרסם מאמר הלכתי מקיף בשם "הלכות קואליציה" (פורסם בספרו 'עמוד הימיני') ובו קבע כי יש ערך גם להשגיות חלקית ויש בה משום קידוש ה': "אם נביא בחשבון כמה חילול השם יתמעט ע"י חוק זה יש בו מכל מקום תקנת מה... (לפיכך) נגיע למסקנה כי קבלת חוק השבת בצורתו המקוטעת יהא בה הישג גדול ליהדות הדתית בארץ".
הרמת הידים הכלולה במינשר שר החינוך קשורה לדעתי באוירה האפנתית של הקרבת עקרונות כדי 'למצוא חן' ובסיס להידברות. יש בה משום סחף של ערכים ועקרונות לכיוון הזרם המהלך: 'זכויות הפרט', ועקרון מקודש זה יתרחב וילך ולא יועילו שום 'בריתות ואמנות'; תורת זכויות הפרט אינה מתפשרת אלא תובעת עוד ועוד. מנגד, בתורת ישראל למדנו כי 'זו התורה לא תהא מוחלפת' גם אם מעצבי החיים ההמוניים ממאנים לקבלה. כך היא המדה, לעניות דעתי, בסוגית המדינה היהודית.
חוק הנישואין - פגיעה בחופש הפרט
מאידך, דומה כי דוקא חוקי המעמד האישי פוגעים הרבה יותר בזכויות הפרט ונושאים אופי מעין כפייתי. מה יותר 'פוגעני' ו'פרטי-איטנטימי' - השבת או הנישואין? אם מימד 'המדינה היהודית' וסמליה נמחק או מעומעם, בשל אי רצון לכפות - אזי קשה לי להבין את הדביקות בחוק הנישואין, וגם חומה זו תתמוטט. מי שמכיר את פני הדברים יודע כי כבר כיום רבים-רבים אינם סומכים על הרישום הממלכתי בתעודת הזהות. עולי חבר העמים והרפורמים חברו להקטין את אמינותה ורושמי הנישואין כיום אינם דבקים בה. פשיטא לי כי ספרי יוחסין ילכו ויווסדו ואנו צפויים לטרגדיות משפחתיות רבות, גם במצב החוקי הנוכחי. יתר על כן, ידוע לכל כי כמות הנישואין כדת משה וישראל פוחתת והולכת משנה לשנה למרות גידול האוכלוסיה. הוי אומר, ממילא 'עתיד שלימות העם' לוט בערפל.
תמימות היא להאמין כי נוכל להחזיק מעמד עם 'חוק הנישואין והגירושין' הנוכחי כאשר מאתיים אלף הנכרים (כמות משוערת) מעולי חבר העמים אינם יכולים להנשא כלל בישראל, שהרי אינם נוצרים ולא ילכו לכנסיה. בענין זה - וזה בלבד - אני תמים דעים עם אמנון שפירא שכתב באותו גליון "הצופה", על אותה אמנה חברתית, כי "מחר גם הרב לוי יודה לגבי הנישואין ש'אי אפשק יותר' כפי שהוא מודה היום לענין השבת".
קידוש סמלי 'מדינה יהודית' והעלמות עין מעקיפתם מבטי בסוגיות אלו הפוך לחלוטין ומשקיף על הנושא מצידו העקרוני, החינוכי, ולדעתי גם התורני: ההלכה כולה מלאה ב'פתרונות עוקפים', בהעלמות עין, ב'הלכה ואין מורין כן', בויתורי שעת הדחק - אך חלילה 'למחוק אות אחת בתורה'. מבחינתי יש מקום רב להעלמות עין ביישום החקיקה הדתית לרבות חוקי המעמד האישי ובאמתחתי פתרונות שהצינעא בשלב זה יפה להם.
יש לי מעט קבלות בתחומי יישום ההלכה בחיים המודרניים, ומתוך כך סבורני כי יש מקום להשקיע מאמץ, בשדות הצינות הדתית, להסדרי חיים פרקטיים שעיקרם מעין 'הוראות שעה' 'העלמות עין' וכיו"ב. בטוחני כי ככל שישותפו יותר ויותר רבנים מאישי הציונות הדתית, החיים את המציאות כמות שהיא, כן ימצאו ' פתרונות ישימים'. בכל הדורות ידעו אנשי התורה לשמר את היין גם אם החבית נסדקה. מכל מקום אין למחוק את היבטי היהדות מפרצופה של המדינה, ואין לנתץ את סמלי המדינה היהודית. אלו הן אבוקות-אור ולפחות 'מדורות השבט', ואותן אין מכבין גם אם מעטין נאותין לאורן.
אכן, כשקראתי ב"הצופה" (גליון עש"ק פר' פינחס) את ה'מבוא לאמנה חברתית חדשה', כפרוגרמה מנוסחת בקפידה ע"י מנהיג הציונות הדתית דהשתא, אמרתי "עת לדבר", להעיר ולהפרות את הדיון בנושא נכבד זה. מסכים אנכי כי אין לדבוק בשמרנות נוסטלגית, ומפרק לפרק ראוי לבחון את ה'אני מאמין' האידאולוגי שלנו, ואעפי"כ יש מקום להעלות בשורות הבאות הסתייגויות ו'צד שכנגד'.
חוקי שבת, פסח ונישואין
שתי נקודות מרכזיות מצויות במוקד ה'מבוא לאמנה' אשר לדעתי יש בהן משום היפוך היוצרות של הציונות הדתית, זו שלאורה התחנכנו וטרם אבד זכרה; חוקי שבת והפסח מחד וחוק הנישואין מאידך. בסוגית השבת "מוטב שנשאל את עצמנו באומץ ובגילוי לב; האם חוקי השבת מונעים מהמוני חילוניים הסתערות על מרכזי הקניות הפתוחים בשבתות? האם החוק האוסר מכירת חמץ בפומבי בפסח מנע את מכירתו? האם המימסד צריך להתערב באכילת בשר לא כשר והאם זה ימנע את אכילתו?"
ובתחום חוקי האישות כותב כבוד הרב-השר: "אין לפגוע בחירות ארחות חייו של הפרט. לעומת זאת יש מקום בהחלט להתערב בתחומים הקשורים במעמד האישי, המשפחתי, כמו נישואין וגירושין, שלכל אחד מהם עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי עתידו של העם, דמותו ומשאביו האנושיים העתידיים".
'דת' או 'יהדות'
נקודת המוצא של הדברים שצוטטו - וה'מבוא' כולו למי שידקדק בו - בנויים לדעתי על הנחת יסוד מוטעית; כביכול עסקי החקיקה הדתית נועדו לכפות ולאלץ התנהגות של זולתנו כדי ש'נוכל לחיות ביחד'. מכאן נגזרת נקודת האיזון בין 'צרכי החקיקה הדתית' ובין פגיעה בחופש הפרט ובזכויות האדם. מכאן נובעת נקודת המבחן האם החקיקה מוכיחה את עצמה? האמנם השבת נשמרת? האמנם לא מוכרים חמץ? ומאידך, השיקול מהו מחיר הפגיעה בחופש הפרט (בתחום האישות, למשל) מול 'שלימות העם ועתידו'. מכאן גם המבט לפיו "חקיקה דתית אינה מוסיפה לדת", כלשון הרב לוי, ולדעתי אין כל שייכות ל'חקיקה דתית' האם היא 'מוסיפה' לדת או גורעת ממנה. שורש הטעות נובע אולי מהשימוש במילה ה'זוועתית' "דת", במקום ' יהדות', ואז כל המבט משתנה. במצע המפד"ל הצעתי - ונתקבל - למחוק את הביטוי 'דת ומדינה' לטובת 'מדינה יהודית', אך כנראה השינוי לא הוטמע, וחבל.
כאמור, בעיני כל אלו אינן נקודות המוצא 'שלנו'. נשמת אפה של הציונות הדתית (להבדיל מן ההשקפה החרדית) היא זכותנו - וחובתנו - לשאוף ולהלחם למען 'מדינה יהודית'. לדידי, השאלה אם החוק נשמר או נעקף איננו 'מודד' לרלבנטיות שלו. מבחינתי, הכרזת מדינת ישראל, בחוק, על השבת כיום מנוחה לאומי זו הכרזה 'ציונית דתית' ראויה והכרחית, גם אם בשטח יש כרסומים רציניים. לטעמי, מצפה אנכי דוקא משר התרבות כי לא יכנע להווי ה'שופינג' בשבת, גם אם 'העם' נוהג כך, ויצטרף להצעת החוק של ח"כ אלכס לובוצקי למשל (ולמה תמיד אחרים מובילים?) בו הוא מנסה לסתום הרמטית את הקניָנות בשבת תוך ויתורים או העלמות עין בתחום התרבות והבידור.
חקיקה יהודית 'לשמה'
לא מפריע לי כי חוק החמץ נעקף, והתקשורת מתלוצצת. אני שמח כי בספר החוקים שלנו קיים חוק זה אשר הוצע בשעתו ע"י חברנו פרופ' ח"כ אבנר שאקי, ולמיטב זכרוני התקבל ברוב גדול ללא מקח וממכר קואליציוני. יתכן כי מצביעי החוק אפי' לא ציפו ליישמו אבל סברו כי מן הראוי לקדש סמלים.
לפני שנים רבות נפל בכנסת "חוק השבת" בשל התנגדות המפלגות הדתיות בהיותו בלתי-מושלם; הונצחה בו - בחוק - התחבורה הציבורית בשבת בחיפה מטעמי מסורת ו'סטאטוס קוו'. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל פרסם מאמר הלכתי מקיף בשם "הלכות קואליציה" (פורסם בספרו 'עמוד הימיני') ובו קבע כי יש ערך גם להשגיות חלקית ויש בה משום קידוש ה': "אם נביא בחשבון כמה חילול השם יתמעט ע"י חוק זה יש בו מכל מקום תקנת מה... (לפיכך) נגיע למסקנה כי קבלת חוק השבת בצורתו המקוטעת יהא בה הישג גדול ליהדות הדתית בארץ".
הרמת הידים הכלולה במינשר שר החינוך קשורה לדעתי באוירה האפנתית של הקרבת עקרונות כדי 'למצוא חן' ובסיס להידברות. יש בה משום סחף של ערכים ועקרונות לכיוון הזרם המהלך: 'זכויות הפרט', ועקרון מקודש זה יתרחב וילך ולא יועילו שום 'בריתות ואמנות'; תורת זכויות הפרט אינה מתפשרת אלא תובעת עוד ועוד. מנגד, בתורת ישראל למדנו כי 'זו התורה לא תהא מוחלפת' גם אם מעצבי החיים ההמוניים ממאנים לקבלה. כך היא המדה, לעניות דעתי, בסוגית המדינה היהודית.
חוק הנישואין - פגיעה בחופש הפרט
מאידך, דומה כי דוקא חוקי המעמד האישי פוגעים הרבה יותר בזכויות הפרט ונושאים אופי מעין כפייתי. מה יותר 'פוגעני' ו'פרטי-איטנטימי' - השבת או הנישואין? אם מימד 'המדינה היהודית' וסמליה נמחק או מעומעם, בשל אי רצון לכפות - אזי קשה לי להבין את הדביקות בחוק הנישואין, וגם חומה זו תתמוטט. מי שמכיר את פני הדברים יודע כי כבר כיום רבים-רבים אינם סומכים על הרישום הממלכתי בתעודת הזהות. עולי חבר העמים והרפורמים חברו להקטין את אמינותה ורושמי הנישואין כיום אינם דבקים בה. פשיטא לי כי ספרי יוחסין ילכו ויווסדו ואנו צפויים לטרגדיות משפחתיות רבות, גם במצב החוקי הנוכחי. יתר על כן, ידוע לכל כי כמות הנישואין כדת משה וישראל פוחתת והולכת משנה לשנה למרות גידול האוכלוסיה. הוי אומר, ממילא 'עתיד שלימות העם' לוט בערפל.
תמימות היא להאמין כי נוכל להחזיק מעמד עם 'חוק הנישואין והגירושין' הנוכחי כאשר מאתיים אלף הנכרים (כמות משוערת) מעולי חבר העמים אינם יכולים להנשא כלל בישראל, שהרי אינם נוצרים ולא ילכו לכנסיה. בענין זה - וזה בלבד - אני תמים דעים עם אמנון שפירא שכתב באותו גליון "הצופה", על אותה אמנה חברתית, כי "מחר גם הרב לוי יודה לגבי הנישואין ש'אי אפשק יותר' כפי שהוא מודה היום לענין השבת".
קידוש סמלי 'מדינה יהודית' והעלמות עין מעקיפתם מבטי בסוגיות אלו הפוך לחלוטין ומשקיף על הנושא מצידו העקרוני, החינוכי, ולדעתי גם התורני: ההלכה כולה מלאה ב'פתרונות עוקפים', בהעלמות עין, ב'הלכה ואין מורין כן', בויתורי שעת הדחק - אך חלילה 'למחוק אות אחת בתורה'. מבחינתי יש מקום רב להעלמות עין ביישום החקיקה הדתית לרבות חוקי המעמד האישי ובאמתחתי פתרונות שהצינעא בשלב זה יפה להם.
יש לי מעט קבלות בתחומי יישום ההלכה בחיים המודרניים, ומתוך כך סבורני כי יש מקום להשקיע מאמץ, בשדות הצינות הדתית, להסדרי חיים פרקטיים שעיקרם מעין 'הוראות שעה' 'העלמות עין' וכיו"ב. בטוחני כי ככל שישותפו יותר ויותר רבנים מאישי הציונות הדתית, החיים את המציאות כמות שהיא, כן ימצאו ' פתרונות ישימים'. בכל הדורות ידעו אנשי התורה לשמר את היין גם אם החבית נסדקה. מכל מקום אין למחוק את היבטי היהדות מפרצופה של המדינה, ואין לנתץ את סמלי המדינה היהודית. אלו הן אבוקות-אור ולפחות 'מדורות השבט', ואותן אין מכבין גם אם מעטין נאותין לאורן.