מעשה והצטרכו רבותינו להיות ברומי; רבי אליעזר, רבי יהושע ורבן גמליאל.
באותו זמן גזרה מועצת הזקנים של המלך גזרה נוראה: "מכאן ועד שלושים יום לא יחיה בכל העולם אף יהודי". והיה ראש הזקנים מחסידי אמות העולם. הלך בחשאי אל רבן גמליאל וגלה אזנו על דבר הגזרה. היו רבותינו הקדושים מצטערים הרבה.
אמר להם אותו זקן: "אל נא תצטערו. הלא שלשים יום לפנינו, ובודאי יושיענו אלקי היהודים". עברו ימים רבים ועדין הגזרה
בתקפה. הלך הזקן לאשתו וסח לה כל הענין.
אמרה לו: "אין לך טבעת?" (טבעת מיוחדת אשר בה יש רעל) "מוץ אותה - ותמות". (באותו זמן, עלינו לדעת, חוק היה במדינתם: שאם מת אחד ממועצת המלך – מבטלים את הגזרה). שמע בקולה - מצץ טבעתו ומת.
לא נותרה בררה למועצת הזקנים אלא לבטל הגזרה. כששמעו רבותינו על פטירתו באו לנחם את האלמנה.
ספרה להם כל אותו מעשה.
נדהמו החכמים ממסירות נפשו ומררו בבכי על אבדת אותו צדיק. בטרם יצאו את הבית הוסיפו בלחש: "וי לספינה שהלכה ולא נתנה המכס". (כלומר – חבל על אותו צדיק שאינו יהודי). שלו היה יהודי מי יכול עתה לישב במחצתו?...
שמעה זאת האלמנה מיד נכנסה לתוך הקיטון והוציאה להם קפסא שהיתה המילה בתוכה וסמרטוטים מלאים דם נתונים עליה. קרעו החכמים בגדיהם, געו בבכיה ואמרו: "אשריו שמבני שם הוא שנולד כשהוא מהול ושיחד הקב"ה שמו עליו ואברהם מזרעו יצא, ששמש בכהנה גדולה ושנבנה ביהמ"ק בתחומו. עליו נאמר - נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם".

עפ"י ב"ר כ.