נילי ברויאר, תושבת המועצה המקומית מרום הגליל ביישוב שלא התפנה, ואם לארבעה ילדים שעתידים לפתוח בקרוב את שנת הלימודים בצל המלחמה הקשה בגבול הצפון. ב-1 לספטמבר אני אשלח שלושה ילדים למסגרות", היא מספרת לחדשות כיפה, "יש לי ילדה בגן, שהוא בלי ממ"ד, וזה אמנם מקום שבאמת יש פה פחות אזעקות, רק מדי פעם, אך ברגע שיש אזעקה, הם מתאספים במקום שהוא נחשב הכי בטוח, וזה משהו שהוא לא כל כך מרגיע".
זירת הצפון בוערת, צילום: Ayal Margolin,Flash90
מרחק של פחות מקילומטר אווירי
"חוץ ממנה", היא מתארת, "יש לי ילדה שאני שולחת למירון, שם עיקר המתח, גם כי היא ילדה צעירה יותר, היא מאוד רגישה לקולות, מאוד מפחדת. יש להם שם מקלט טוב, אבל יש עניין שהאזעקות לא מופעלות כשזה לא ממש בשטח בית הספר או ביישובים עצמם, והרבה פעמים יש נפילות בהר מירון, שמעבר לזה שנפילה זה דבר עוצמתי בטירוף ברעש שלו ומפחיד מאוד, הוא גם אפילו עושה רעידות כאלה מאוד חזקות וזה נורא מבהיל. זה נשמע שזה ממש עליך, כי זה מרחק פחות מקילומטר אווירי. אז היא בוודאי חוששת לחזור, ואנחנו בעבודה ובטיפול איתה במהלך השנה האחרונה, ומקווה שגם נמשיך".
"הילד שאל אותי אם הבית ספר הוא ליד אזור צבאי"
"ילד נוסף הולך ללמוד בצפת", מוסיפה ברויאר, "ושם יש גם את החשש שהישיבה שלו נמצאת יחסית בתחום האזור של פיקוד צפון. הוא שאל אותי אם בית הספר שלנו הוא ליד אזור צבאי, יש לו כבר איזושהי הבנה כזאת ואני מנסה לנשום עמוק ולא לתת לחיזבאללה את המתנה הזאת של לפחד ושל להפסיק את החיים, או אפילו לשנות בית ספר. יש כמה הורים שמתלבטים אם לעשות חינוך ביתי עקב המצב, מכיוון שבתי הספר באמת במקומות מטווחים, אך לא אעשה זאת בעצמי".
נילי, כמו בשיחה עם מספר תושבים אחרים מהמועצה, כך התרשמתי, תלויה בין הרצון לזעוק את חוסר האונים החוצה לבין הצורך לשמור על השפיות וה"חוסן". "אני באמת מנסה להתחזק במקום הזה של אנחנו לא נעצור את החיים. יש כל כך הרבה מפונים שממש עצרו להם את החיים והתהפכו להם החיים, וזה מתנה ענקית למי שרוצה ברעתנו. אנחנו נמשיך, וזה לא אומר שאין חששות, זה לא אומר שיש ימים, שיש יותר מתח, גם אחרי חיסולים, וגם בכלל, כי אתה לא יכול לדעת מאיפה זה בא פתאום. אבל גם האמונה, האמונה בדרך והאמונה שזה המקום שלנו, שאנחנו עושים טוב, מנסים לתקן, וישראל ראויים לארץ הזאת".