יואב הלר: לאומנות תביא עלינו אסון. אפשר עוד לתקן

על רקע האירועים הקשים ברצועת עזה, שרק ממחישים את הצורך להתמקד בלחימה באויב, חשוב להתבונן במבט רחב על אירועי האלימות הקשים בכפר ג׳ית ביום חמישי האחרון והשפעתם השלילית על מדינת ישראל.

זה הרגע לומר: אנחנו בקו פרשת מים. אסור לתת לאירועים האלו לקרות ולכיוון הלאומני האלים לצמוח עוד - זה מחליש את החוסן שלנו. זה לא מי שאנחנו. ובתמונה הרחבה זה מסכן את עתידנו.

מתחילת המלחמה אני מדגיש: לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר, צריך לוודא שמרכז הכובד הישראלי מכויל על צדקת הדרך. למה אנחנו נלחמים ועל מה?

יצאנו למלחמה על החרות שלנו. על החרות של החטופים ועל הזכות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. אין יותר צודקת מהמלחמה שאנחנו נלחמים. ואין צודק יותר מלהפוך להיות יותר לאומיים ויותר ציוניים אחרי מה שקרה. אבל לצד זה, היה חשש נוסף: ההיסטוריה מלמדת אותנו שעמים שנמצאים בטראומה לאחר אסונות כמו טבח ה-7 באוקטובר, עלולים לאבד את עמוד השדרה והמצפן שלהם ולפתח נטיות לאומניות מסוכנות. שארל דה גול, הנשיא הצרפתי המיתולוגי, אמר פעם שלאומיות זה לאהוב את העם שלך; לאומנות זה לשנוא עם אחר.

לאומנות היא תוצאה שתביא עלינו אסון. למה?

א. היא לא מוסרית. בנויה על שנאה, שלילה חסרת הבחנה של אחרים, אלימות שרירותית וכוח כמטרה, ולא אמצעי.
ב. אין מדינות לאומניות בעולם היום או בעבר שהן מצליחות. הן תמיד נחשלות. גם צבאית, גם כלכלית, וגם איכות החיים ורמת החופש בהן נמוכות.
ג. לאומנים אף פעם לא יסתפקו בלהילחם בעם האחר אותו הם שונאים. תזכרו את המשוואה של דה גול - הם לא אוהבים את העם שלהם, הם שונאים אחרים. תמיד בנקודה זו או אחרת, לאומנים יפנו את הנשק והאלימות שלהם נגד בני עמם-הם.

בקיצור, לאומנות זה לא מוסרי, זה לא אפקטיבי, וזה תמיד יופנה נגדך בסוף. איך זה קשור אלינו?

הטראומה שחווינו זימנה את עלייתו של קול שהיה קיים כל הזמן בחברה הישראלית, אבל קיבל בולטות בעקבות הטבח. הקול הזה אמר: הגיע הזמן שנלמד לדבר ערבית או מזרח תיכונית. או במילים אחרות: אם נידמה לאויב שלנו, נוכל לנצח אותו.

וכך, קו ישיר עובר בין האירועים החמורים בכפר ג׳ית, ההתקפה על הנשים הבדואיות בגבעת רונן, או המחשבה שזה בסדר שהשר לביטחון לאומי מצייץ: "ביידן ❤️ חמאס" על השותפה האסטרטגית הגדולה של מדינת ישראל. חשוב לזכור שהאירועים הללו עדיין מעידים על היוצא מן הכלל. כל ניסיון להפוך את הישראלים או את המתיישבים ללאומנים צמאי דם, הוא נלוז ושקרי.

אבל יש פה נורת אזהרה ענקית, והיא קשורה בתגובות שלנו למעשים האלו. והיא קשורה גם לעובדה שאין להתעלם ממנה, שבממשלה מכהן שר לביטחון לאומי, שרוצה את ישראל כמדינה לאומנית. לא בכדי את האירועים בג׳ית גינו כולם כולל כולם במערכת הפוליטית בחומרה, ואילו השר הממונה על הביטחון והסדר הפנימי, האשים את הצבא ובעצם את הממשלה שהוא יושב בתוכה בהתפרעויות!
אז מעבר לכך שאסור לו לכהן עוד יום אחד בתפקיד, חשוב להסתכל על התמונה הרחבה ולמצוא את התדר הנכון לנו כלאומיים ציוניים.

אנחנו לא צריכים לדבר ערבית במובן של להפוך להיות מדינה לאומנית מזרח תיכונית (יש מספיק כאלו כבר. הן לא משהו…). אנחנו גם לא צריכים לדבר מערבית, כי העולם המערבי לא מבין מה זה אומר שמעל ראשך מרחף ציר ההשמדה האיראני, שהוכיח ב-7 באוקטובר שמשימתו היא אחת - רצח עם ליהודים.

אז באיזו שפה אנחנו צריכים לדבר? אנחנו צריכים לדבר יהודית. אנחנו צריכים להיות אנחנו.
בהחלט ללמוד מעמי העולם. לשאול מהם תובנות. לקחים. הבנת מציאות. אבל בסוף לחזור להיות אנחנו.
ויהדות היא גם וגם.
גם ראייה יהודית לאומית שמשמרת את הייחוד היהודי, הגאווה היהודית והריבונות היהודית.
וגם צד שני, של האדם הנברא בצלם. של חרות. של חתירה לשיוויון. של מוסר הנביאים. של שלום ותיקון עולם. הבייס הישראלי הגדול צריך לומר בקול גדול: אירוע ג׳ית הוא קו פרשת המים. לא עוד.

כוחנו נובע לא רק מעוצמתנו הצבאית, אלא מעוצמתנו המוסרית והזהותית. לא ניתן לאף אחד, גם לא לתומכי קיצון מבית, להשחית את הדרך הצודקת שאנו צועדים בה, ולהפוך אותנו לגרסה מוקצנת של מה שאנחנו נלחמים נגדו.