היישוב שאנחנו גרים בו מבודד מכל יישוב שאתם מכירים. הווייז שם שואל אותך אם אתה ברכב או על גמל. ולא רק גמלים, הרבה חיות אוהבות לבקר אצלנו. זבובים יש בשפע, נמלים בכמוית. אצלנו בבית מתנחלים גם כל מיני טפילים (כן בן שנה וחצי, אני מסתכל עליך). לפני כמה חודשים הייתה מכת עקרבים עקובה מדם, שגרמה לאחת הילדות בשכונה להגיע לבית חולים. אז עשינו את מה שכל אחד היה עושה: התקשרנו למועצה שיבואו להדביר. הם כמובן לא עשו את זה, אבל גוגל גילה לנו על חומר מיוחד שנוגד עקרבים בצורה כזו שלא נצטרך את הסיוע של המועצה המקומית: חתולים.

הוא הסתכל עליהם בגובה העיניים

זו הסיבה שהתחלנו להאכיל אותם. להשאיר להם שאריות. חלב שהקורנפלקס התנפח בתוכו, קוטג' שעבר לו התאריך. הילד אמנם רק בן שנה וחצי, אבל אתם יודעים איך אומרים - הם קוראים אותנו יותר טוב מאיתנו. הוא הבין מהר מאוד את הסאב-טקסט של הדברים. חתול = משלנו. המסקנה הגיונית בסך-הכל, אבל צריך את ההיגיון הבריא כדי להבין עד כמה רחוק ללכת עם זה. בכל זאת, זה שאנחנו מסכימים להביא להם שאריות, לא אומר שזה לגיטימי לפזר עליהם את הסלמון שהכנו לשבת. הקליק בינו לבין חיית הרחוב הגיע מהר מאוד, ותוך כמה ימים חי איתנו בבית אחד משלהם. גור האדם הרשה לעצמו להתפלש איתם בתוך הפחים. הוא הסתכל עליהם בגובה העיניים. טוב, אולי לא הייתה לו ברירה.

בת הדודה של האריה הירושלמי נחמדה קצת פחות

ואז הלכנו לירושלים. הילד ניסה לרכוש חברים חדשים, אבל החתולים של ירושלים התבררו כקצת שונים מאלה שהוא פגש עד אז. ראשית כל, הן כולן "חתולות". שנית, הוא הציע להן מהמים שלו, אבל התגובה שלהם הייתה צוננת. כשהוא הצביע לעברן הן הסתכלו לאחור כאילו לא עליהם הוא מצביע. לא הייתה לי ברירה, נאלצתי לעמוד לצידו של בני. שלא תטעו, עד לפני אותם דקות משמעותיות בחייו של הילד הייתי בדיוק כמוכם, מעוניין שהחיה הזו תתנדף מהעולם. אבל לא יכולתי לתת לחרם להימשך. "מיאו", הלכתי מיילל ברחבי העיר, נואש לעזור לו ליהנות בחזרה מחברתן. איך נחזור הביתה ככה, כשבת דודתה של החיה שמסמלת העיר, הפנתה עורף לילד שלי? אז עשיתי מה שכל אבא אחר היה עושה: נשכבתי על הארץ כדי להסתוות. כשזה לא עזר, התפלשתי קצת בתוך הבוץ שנוצר מאחת הממטרות. הן עדיין לא ניגשו. כשראיתי מזרקה אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי, ככה אכבוש את ליבן. התכופפתי ללגום מהמים.

הנה זה קורה?

זה באמת עבד. ראשונה התקרבה בזהירות. לפתע זיהיתי בזווית העין עוד שלושה מגיעות. במבט מרחם הן התקרבו ואני קרצתי לבן השנה וחצי כאומר "יש לנו את זה". הן נעמדו כולן בחבורה סביבי. הרגשתי מלא תקווה. אחרי שתיקה קצרה, מנהיגת החבורה פנתה אליי: "אתה לא שָׂם כובע?". הפניתי אליה מבט שואל, והיא אמרה "אה, אתה לא הומלס? באנו כדי לשים לך שקל".