שר המורשת, עמיחי אליהו, היה לפני 19 שנה בפינוי גוש קטיף וכותב: גם היום, 19 שנים אחרי, אני עדיין זוכר את המראות הקשים של אותו יום כואב.עמדתי שם, בפתח הבית, מול פניהם הנפולות של החיילים שנשלחו לבצע את המשימה הבלתי אפשרית - לעקור יהודים מאדמתם. ראיתי את הדמעות בעיניהם, את הרעד בידיהם כשנאלצו להרים זקנים וילדים. שמעתי את הלחישות "סליחה" ו"אנחנו לא רוצים" מפיהם של לוחמים מובחרים שהפכו בעל כורחם לכלי בידי מדיניות שגויה ואכזרית."
אליהו כואב את הכאב של המפונים והמפנים וממשיך : "הכאב היה כפול - לא רק הכאב שלנו, המפונים, אלא גם כאבם של החיילים, בני עמנו, שנאלצו לבצע פקודה שנגדה כל עיקרון ציוני ויהודי. ראיתי בעיניהם את הקרע הנורא, את התחושה שהם מבצעים מעשה שירדוף אותם לנצח. הטרגדיה הזו, של "יהודי מגרש יהודי", היא צלקת עמוקה בנפש האומה שטרם הגלידה, טרגדיה שהפכה למחזה אבסורד - כאילו ביקשנו מכבאי לשרוף בית במקום לכבות אש. העקירה מגוש קטיף היא טעות אסטרטגית ששברה שיא גינס בקטגוריית 'איך לירות לעצמנו ברגל'. ההבטחות לשקט התנפצו מהר יותר מאשר זגוגיות בסופת חול."
השר עמיחי אליהו, צילום: Olivier Fitoussi/Flash90
ויש גם מסקנות לעתיד :" מי שחשב שנסיגה חד-צדדית תביא שלום, כנראה גם מאמין שאפשר לאלף נמר בעזרת עוגיות. במקום להרתיע את אויבינו, פשוט הזמנו אותם לארוחת ערב - והם הגיעו רעבים." וממשיך להסביר : "גוש קטיף הוא השורש, והשבעה באוקטובר הוא הפרי המר. האשליה שאפשר לקנות שקט בוויתורים ונסיגות חד צדדיות התנפצה לכולנו בפרצוף. היום, כשאנחנו מלקקים את הפצעים הגיע הזמן להפנים: ביטחון לא מושג על ידי נסיגה, כמו שלא מנצחים מרתון בהליכה אחורה."
אליהו מסכם: "היום, 19 שנה אחרי הגירוש אנחנו חייבים להבטיח שרעה חולה שכזו לא תשוב להיראות במחוזותינו. במקום להתקפל - נעמוד זקופים. במקום לסגת - נתקדם. נכבוש. נבטיח את ביטחוננו. כי בסופו של יום, הדרך היחידה להרתיע היא להכריע."