עם הגעתו של ראש חודש אוגוסט, הזמן שהיה לנו לשהות במחיצת הילד בעבר התרחב ונהיה בעצם אינסופי. כשהיינו שולחים אותו למטפלת קיבלנו ממנו רק 3 שעות של ערות ביממה, עכשיו אנחנו זוכים לבלות איתו ימים שלמים. אתם בטח שואלים את עצמכם מה עושים בימים השלמים הללו. אז התשובה די פשוטה, ומכילה מילה אחת: לנקות.

כלים. מדהים כמה כלים הילד הזה מייצר. שטיפת הכלים של הילד הזה מייבשת את הכינרת. זה התחיל עם בקבוקים, שדורשים שטיפה עם מנקה מיוחד. אח"כ הצטרפו גם הצלחות, קערות עם שאריות קורנפלקס רטוב, צלחות עם כתמי קטשופ, מזלגות וכפיות שמנם עשויים מפלסטיק שנראה שיכול להתנקות בקלות אבל הם פיקציה.

כיסא אוכל. כשקיבלנו אותו פעם ראשונה מהדודים המסורים, המחשבה שחלפה בראשי הייתה "זה מה שיסמן עבורו את הטריטוריה". מהר מאוד הבנו שזו טעות. לא רק שהוא יוצא מהשטח שהוקצב לו עם הלכלוך שלו, כל מה שיוצא משם עבר את התהליך שעובר כל האוכל על שולחן בר מצווה של בני 13 אחרי כמה שעות. שום דבר לא יוצא משם בשלמותו. היוגורט נמרח על המגש ועל המאחורה של הכיסא, השוקולד של הסנדוויץ' מגיע איכשהו גם למתחת לכיסא, ולשקדי מרק שמור מקום משלהם, אבל זה כבר בסעיף הבא.

עמי ותמי בהסכם עם הבן שנה וחצי

השטיח. כשהוספנו אותו לבית חשבנו שהוא יהיה קישוט נחמד, משהו רך לדרוך עליו במרכז הסלון. זה באמת היה ככה. עד שהילד התחיל ללכת. בדיעבד התברר לנו שהילד עשה הסכם עם עמי ותמי שהוא לוקח מכאן את האחריות על השביל שלהם. כל צעד שלו מותיר שובל של שקדי מרק, במבה, פירורי ביסקוויט, ואפילו חתיכות לגו שהילד מפזר במכוון. ממש עוצמת הרכות.

הרצפה. הגרף של עליית כמות השימוש במגב נראה בערך כמו הזווית של המטאטא שבאיור המצורף. אני מתגעגע לימים שבהם השימוש בכלי הניקוי היה על בסיס שבועי. הבריכה שבחצר מכניסה הביתה פסיעות של מים בגודל הרגליים של ילדי השכונה, כוס המיץ שהוא החזיק יפה עד לפני 10 שניות מחייבת שנעביר אחריה סמרטוט לפני שהנמלים יכריזו על פתיחת קן חדש, ולמערך הגלידות של נסטלה שעומדים מאחורי הארטיק שמיוצר מהחלב של הקורנפלקס יש לנו בשורה: אפשר לפתוח מפעל ברצפת הבית שלנו.

הילד. מעל הכל, הניקיון הכי דורשני. תנו לי לנקות הכל בבית, אבל רק לא את זה. בניגוד לכיסא אוכל, לכלים, לשטיח ולרצפה - היצור הזה מתנגד לניקיון שלו. אחרי הארוחה אנחנו מנסים להרגיל אותו לשטוף ידיים, אבל במקום זה אנחנו מתרגלים לצעקות של סירוב. בפרצוף שלו יותר מזה שהוא לא מרשה לגעת; הוא גם מסוגל לברוח. את הנזלת שלו זה משום מה לא מעניין - היא ממשיכה להופיע. כשהמהלך על שתיים הקטן צריך גם מקלחת בסוף היום, החלוקה ביני לבין אשתי ברורה: תני לי אפילו לעשות חלונות. רק לא לקלח אותו.