כיכר דיזינגוף בתל אביב הפכה לצומת של מחלוקת בוערת - מזל שיש יום כיפור

בתפילת כל נדרי אנחנו מבקשים "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא". מה למדנו בימים שחלפו ביניהם? הנורא מכל קרה. עשרת הרוגי מלכות הקדמונים באו והיו בפניהם של ילד מבארי נערה שרקדה בנובה, חייל במוצב כיסופים וזקן בניר עוז. לא כופרנו.

אנחנו מתפללות כמו שאנחנו נושמות

תפילת יום הכיפורים הבאה עלינו לטובה מוכרחה להיות צלולה כחלון פתוח לאופק. בלי טביעות אצבעות מכתימות של פוליטיקה ואג'נדה. אנחנו זקוקים לתפילה הזאת כמים על נפש עייפה. וכמה מעייף הוא הוויכוח החוזר על תפילה בהפרדה במרחב הציבורי. זוהי לא סוגיה דלת משקל, רק שהמשקל שהלב שלנו נושא עליו כבד לא יכול להכיל אותה. ובכל זאת אם חייבים:

תפילה היא זכות יסוד טבעית. מאז ששפתיה של חנה דובבו ועד השפתיים שלנו המבקשות בכל יום "הלוואי שהחטופים יחזרו" "הלוואי שהחיילים ישובו בשלום" אנחנו מתפללות כמו שאנחנו נושמות.
זו זכות טבעית ובסיסית וכמובן שיש לעמוד על זכותה של כל אישה ואיש לקיים את התפילה באופן שנכון להם. אי אפשר למנוע מגבר או אישה להתפלל בהפרדה בדיוק כמו שלא ניתן להכריח אישה או איש להתפלל בהפרדה.

הכיכר התל אביבית שייכת לכולם

נדגיש שוב למען ההבהרה: החופש לקיים את הדת שווה בכוחו לחופש מדת. לא ניתן לכפות על אדם חילוני לקבל על עצמו מסגרת כללים שהוא לא מאמין בה בדיוק כפי שלא ניתן לקחת מאדם את החירות שלו לשמור מצוות כפי שהוא מאמין. כל עוד לא מתקיימת פגיעה בזולת.

לכן הסוגיה הזו כל כך נפיצה. כיכר דיזינגוף בתל אביב שייכת לכל התושבים של העיר. גם לאלה שאינם מעוניינים להתפלל בנפרד. אבל היא שייכת גם לאלה שכן. ובעשותם כן, הם לא מתריסים נגד אף אחד. הפ פשוט מתפללים כמו שהם רגילים. זה קורה גם לעת צהריים באמצע מסלול בטבע, כשפתאום מתכנסת תפילת מנחה, חבורת גברים נעמדת במקום אחד, חבורת נשים במקום סמוך. ומתפללים. זה קורה כשקהילה מחליטה להתפלל בגן השעשועים מחוץ לבית הכסת ומסתדרת כמו בריקוד, על פי קצב פנימי לפי גברים ונשים. אין בכך שום מרד והתרסה כלפי אמונתו של מישהו אחר, אלא ביטוי עצמי אולי של אמונה אולי של הרגל.

הפרדה במרחב הציבורי מדירה נשים

כשזה קורה בכיכר המרכזית בעיר שהרוח שלה וערכיה הליברלים הם הדגל שלה, גם למרחב הציבורי יש תפקיד. צריך לומר את זה: הפרדה במרחב הציבורי מנוגדת לעיקרון השוויון ויש בה כמעט תמיד הדרה של נשים. עצם ההפרדה גורסת שיש משהו פסול בקרבה בין גברים ונשים וזה עיקרון שאדם שוחר חירות לא יכול לשאת. זו פרקטיקה שמנציחה דפוסים של אפליה מגדרית ופוגעת בהכרח בזכויותיהן של נשים. אבל מה עם זכותם של מי שמאמינים שתפילה בהפרדה היא הדרך הנכונה והמשמעותית לקיים את המצווה ומאפשרת ריכוז והתעלות רוחנית? זהו חלק מהזהות התרבותית של המתפללים ולאסור אותה פירושו לגזול את זהותם.

הפתרון: תפילה במרחבים ציבוריים ואירוע אחד משותף לכולם

ובכן, במכתבו של חיים גורן חבר המועצה הדתי של עיריית תל אביב, הוצע פתרון יפה:
לא לאפשר לאף ארגון לקיים תפילה משלו בכיכר. לא למי שמפריד כפרובוקציה ולא למי שמתכנן פרובוקציה על המתפללים. לאפשר תפילות במרחבים ציבוריים בסמוך לבתי הכנסת ובמקביל יש הכנות וכוונות לקיים אירוע אחד משותף מוסכם לכתחילה על כולם. כך, מבלי להכריז על "ניצחון חד צדדי", מבלי לעורר התנגדות, נשמע קול מתון ומחבר. לא בתרועה גדולה. בשברים. ממקום של חסד אולי תבוא גם מחילה. כיכר דיזינגוף לא תסבול עוד מלחמה בתוך המלחמה. גם אנחנו לא. ונתפלל שמי יתן והיוזמה תצליח והנדר יותר וכל החטופים ישובו לביתם.

הכותבת היא דוברת נאמני תורה ועבודה - קולך