לובשות מכנסיים הכל השתנה בשנות ה-90: חוקרת המגזר על מהפכת הלבוש של הנשים הדתיות

ד"ר תניה רגב נושמת צניעות, על אף שהיא עצמה אמא לבנים בלבד. היא בוגרת המכון לטוענות רבניות וכתבה דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בבר אילן, שם ניתחה את הטקסטים ההגותיים וההלכתיים שנכתבו בנושא הצניעות והלבוש החל משנות ה-70. מלבד אלו, רגב גם לימדה בבית הספר פלך לבנות ושימשה כרמ"ית במדרשה בעין הנצי"ב. "צניעות היא לא דבר שתחום בזמן", היא פותחת את השיחה שלנו, "זה לא שבת, או כשרות, זה איתנו כל הזמן. לכן זה מחולל מאוד חזק".

"בבני עקיבא בנות הלכו עם מכנסיים קצרים וזה לא היה אישיו"

כולנו יודעות על מה היא מדברת. על אף שההלכה כוללת תרי"ג מצוות, נשים בציבור הדתי מוצאות את עצמן נמדדות בעיקר על פי פרמטר אחד: צניעות. חצאית ארוכה - את דתייה מאוד. חצאית קצרה - בינונית. מכנסיים - דתייה לייט. אך לפי דבריה של רגב, המעבר למכנסיים בכלל לא התחיל בשנים האחרונות. את התהליך שעבר הציבור הדתי משנות ה-70 היא מייחסת בין השאר לספרו של הרב שמואל כץ, "קדושים תהיו", ומתבססת בדבריה על פרופסור דב שוורץ מבר אילן.

ד"ר רגב מפרטת: "הספר הזה מספר את הסיפור של שנות ה-70. ישיבות ההסדר החליפו את הנח"ל בתור היעד של החבר'ה הדתיים, ואיתם גם הרבנים נהרו לישיבות. נכנסו לציונות הדתית רבנים צעירים. הייתה החמרה בגדרי הצניעות, בהפרדה בין המינים, בעיקר במוסדות החינוך. לפני כן בבני עקיבא בנות הלכו עם מכנסיים קצרים, הסיפור של הצניעות הנשית לא היה אישיו. הוא הפך לאישיו בין שנות ה-70 לשנות ה-90".

צמיחת הזרם החרד"לי

בשנים האלו, עליהן מדברת ד"ר רגב, החברה הציונית דתית שינתה את פניה, ואיתה צמחה החרד"ליות. "הסדק שמתחיל להיווצר בין שני הזרמים הגדולים הוא סביב הדיון על חברה נפרדת", היא קובעת. בשנות ה-90 החל לצמוח הפמיניזם האורתודוקסי וגם מה שמכנה רגב "ניאו-חסידות". "מתחילה תזוזה", היא מסבירה, "ולכאן המכנסיים נכנסים. לקבוצה ההיא, שמערערת על הדפוסים שנקבעו בשנות ה-70".

עד נקודת הזמן הזאת, לדבריה, הציונות הדתית הייתה הקטר האחרון ברכבת. פתאום היא הופכת להיות מובילה - ראש ממשלה חובש כיפה, אלוף דתי בצה"ל, שופט בבית המשפט העליון ועוד. ההגמוניה הזו הובילה פלחים בתוך הציבור להעדיף להזדהות כאדם חופשי ולא כחלק ממגזר, ובתוכם הנשים שלא מעוניינות להזדהות כדתיות.

מיתוס היופי ככלי לדיכוי נשים

ד"ר רגב מבקשת להסב את תשומת ליבי לנקודה מפתיעה: "כשאת קוראת טקסטים הלכתיים והגותיים שנכתבו לאורך השנים, לא יאמן כמה טקסטים נכתבים על צניעות נשית וכמה היא מעסיקה. זה נהיה סממן שמייצג את הרמה הדתית, גם היום". לדבריה של הסופרת האמריקאית נעמי וולף, המיקוד בפן החיצוני בכלל לא קשור לציבור הדתי ואפילו לא לציבור הישראלי. "זה גם בארצות הברית", מסבירה רגב, "ככל שנשים הופכות להיות חזקות יותר בעולם המערבי, מיתוס היופי הופך להיות הכלי לדיכוי. נשים משקיעות משאבים בלתי נגמרים כדי לטפח את המראה החיצוני, והוא הופך למשהו שאנחנו נמדדות על פיו".

את כל התאוריה הזו משליכה רגב על הציבור שלנו. "הצניעות הנשית משמשת ככלי להגיד לנשים 'אתן לא יכולות להיות חלק ממשהו מסוים'. גם לגברים זה מעביר מסרים נוראיים, כשאומרים להם שילדה בת 12 יכולה לפתות אותם. ככל שנשים נהיות יותר חזקות, אז הטאבו הזה של המיניות הנשית, שחייבים לפקח עליו באמצעות הלבוש, נהיה יותר ויותר חזק".

הסיפור של מכנסיים הוא סמל"

רגב טוענת שבכל הנוגע למכנסיים הנימוקים החברתיים עולים על הנימוקים הדתיים-הלכתיים. "הסיפור של מכנסיים הוא סמל. לא מעט רבנים אומרים שאין בעיה עם מכנסיים רפויות, כל עוד לא פורצים את המנהג המקומי". בעיניה המכנסיים קשורות להתרופפות כלשהיא בציונות הדתית מצד המחויבות להלכה, והיא קשורה לתופעות נוספות: זוגות דתיים שחיים יחד לפני החתונה, אי שמירת נגיעה, נשים שלא חובשות כיסוי ראש ועוד. רגב מקשרת את המעבר למכנסיים, שמתפרש כ"התדרדרות" בצניעות ופתיחות של הציבור הדתי, גם לפריצות בעולם המערבי. ככל שהתרבות הופכת להיות מינית ומוחצנת יותר, גם בציונות הדתית נראית תזוזה.

לגבי העתיד, גם ד"ר רגב שחקרה לעומק את נושא הצניעות לא בטוחה לאיזה כיוון אנחנו הולכים. לדעתה, המלחמה תשפיע לא מעט גם על הדרך שצועד הציבור הדתי-לאומי. "אני חוקרת כרגע את ההשפעה של מלחמת יום כיפור על הציונות הדתית. זו הייתה השפעה דרמטית, היה גל של חזרה בתשובה דווקא לכיוון החרדי. אני לא אוהבת שאומרים את זה, אבל מספר הנופלים מהציונות הדתית במלחמה הזאת חשף משהו, והוא מנכיח את החברה הזאת. אני לא יודעת לאיזה כיוון זה ייקח אותנו, אי אפשר לדעת".

לפרויקט המלא של "לובשות מכנסיים" לחצו כאן