כשהתיישבתי מול המסך לצפות בפרק הבכורה של "משחקי השף" ברשת 13, תכנית הבישול האהובה עליי בטלוויזיה, התלבטתי מה אני מצפה לראות. מצד אחד מאסתי בקלישאות, בדיסוננס המחריד בפתיחת כל פרק של "האח הגדול" כשהמנחים מזכירים את החטופים ואז עוברים לריב שהתחולל בין דיירת אחת לבין דייר שהשם הפרטי שלו (או זה שהמציא לעצמו) הוא די-ג'יי. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהמצב במדינה, ובטח לא בתכנית שצולמה אחרי שפרצה המלחמה. ההחלטה שקיבלתי בסופו של דבר היא לומר תודה שאיני חלק מהפקת התכנית הזאת, או כל אחת אחרת שמשודרת בימים אלו.
במשך 55 דקות הכל כרגיל
לקחו 55 דקות עד שמאורעות שבעה באוקטובר - או כל דבר שקשור בכלל למצב הביטחוני-מדיני-נוראי שאנחנו נמצאים בו - הוזכרו בתכנית. 55 דקות של מציאות נורמלית ומנותקת, דמוית שגרה, של כל מה שהתרגלנו אליו עד היום. מתמודדים מגיעים, נתקלים בפני דילמה, מבשלים ומשתפים בסיפור חיים קורע לב. השופטים טועמים, מוזיקת מתח, סכינים נשלפים (מדובר באקט חיובי, למי שטרם צפה בתכנית). הכל רגיל, שפוי. אפילו הספקתי להתאהב בשלי שמאוהבת באסף גרניט שמאוהב בלא להזמין אנשים אליו הביתה (האמת, הנימוק שלו שכנע אותי).
מירי בוהדנה עם השופטים. כרגיל צילום: צילום מסך
ואז הגיעה דניאלה. זה התחיל כמו אודישן רגיל, סיפור על ילדה צעירה שאמא שלה מתחתנת עם גבר חדש והיא עוזבת את הבית. תוך כדי היא מכינה סביח מתוק (שמעתם? סביח, אבל מתוק!) ופתאום היא מפילה את הפצצה: אותו הגבר, בעלה של אמה, שהפך עם השנים לאביה החורג - נרצח בשבעה באוקטובר.
דמעות של המציאות הישראלית
מכאן זה כבר מצלם את עצמו. אין צורך בהרבה מילים. דמעות מספיקות. דמעות שכל ישראלי למד להכיר בעשרת החודשים האחרונים. גם השופטים לא נשארים אדישים, ולמרבה המזל היא זוכה לשלושה סכינים ועוברת לשלב הבא (אני רק מדמיינת באימה מה היה קורה אם לא הייתה עוברת, כשהיא עומדת מחובקת עם אמה ומגישה מנה שהוריש לה האב החורג שנרצח).
לכל האירוע הזה הוקדשו אולי עשר דקות, כולל הטעימה של השופטים וחוות הדעת שלהם, ואז הסתיים הפרק. 55 דקות זה הרבה מדי? 10 דקות זה קצת מדי? אני מודה שגם אחרי שהפרק הסתיים לא הצלחתי לפסוק בסוגייה. הרי זאת המציאות הישראלית העגומה שלנו - האוכל הוא אותו אוכל, האנשים הם אותם אנשים, אבל על מי מאיתנו עוברת שעה שלמה ביום בלי 10 דקות של מחשבות על החטופים?
האודישן של דניאלה צילום: צילום מסך