קריאת מגילת איכה היא בעלת ערך קיומי באבלינו הנוכחי

מגילת איכה מספרת סיפור נוראי על אומה שחוללה, דרך סיפור על בת ציון, האישה החווה אונס ונפגעת שוב ושוב. עשרת הפסוקים הראשונים כמו לא יכלו להתנסח טוב יותר במקרא כדי לבטא את תחושותינו. המילים שנצרבו בגופינו ונעתקו מפינו רשומות במגילה:

(א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. (ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. (ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים. (ד) דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. (ה) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. (ו) וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף. (ז) זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. (ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. (ט) טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. (י) יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ.

הפגיעות המיניות מחריבות אותנו מבית כגידול ממאיר

קיווינו ורצינו להאמין שסיפורה של אומה הנאנסת ונבגדת נותר מאחורינו בשנות הגלות. בעשור האחרון הזמנו נשים העסוקות באבלן הפרטי והשקוף להתכנס ולקרוא את המגילה מתוך שברן האישי. המגילה מאפשרת תנועה בין הצער הלאומי לאישי. יחד בכינו על שבר בת ציון בן ימינו, שבר הפגיעה המינית המרסקת בתים וקהילות לא כמשל, כסיפורה של פגיעה.

אני עדיין מאמינה שהפגיעות המיניות מחריבות אותנו מבית כגידול ממאיר, כמו שהתריעו הנביאים, אולם השנה בכה נבכה על האומה שנאנסה. נפלשנו, חוללנו, בוזינו והולכנו לשבי עם זקנים, נשים וילדים.

תשעה באב: עלינו להחזיק את תודעת הטראומה בצמוד לנחמה

תשעה באב מזמין לחבור אל הטראומה. לגעת בה, לחוש אותה, לתקף את הכאב הנוכחי. אנו מצפים לזה אך נדרשת גם זהירות רבה. מיכלי הרגש שלנו רוויים. נשים ואנשים מוצפים וחיים על קצה היכולת. הטראומה שואבת כמערבולת ודרושים כוחות ומאמצי על כדי לא לצלול לתוכה. נצטרך לווסת את כמות האבל. לנהוג בחכמה ורגישות כשהחלל הפנוי בתוכנו גדול ומסוכן להעמיק בו לתהומות הצער.

בבית דינה גיבשנו הצעה לארגון אירועים רגישי טראומה בליל תשעה באב בקהילה. באירועים אלה עלינו להחזיק את תודעת הטראומה בצמוד לנחמה. סוד הריפוי הזה, המסוגל לאחוז בשני צידי הנהר, הוא בסיסי באמונה שלנו, כפי שמופיע במגילה. כך נהגו הנשים המקוננות שזימנו פורקן קהילתי לרגשות הצער ועליהן הוטל גם לפתוח פתח לנחמה ולריפוי. במגילה ישנם פסוקים המבטאים בדידות, ניכור, גועל ודחיה, ולצידם גם פסוקי נחמה ותפילה לתקומה: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

תשעה באב: לעולם לא נוכל להבין מה עברו מי שחוו את תופת יסורי האונס

התפיסה היהודית קמאית משתלבת עם זו המתחדשת, כמו בתורה שביססה ג'ודית הרמן ושיטות טיפול קיומיות בטראומה, נוכל לגעת דרך פסוקי השאול בהוויתנו הנוכחית, אולם לעבור מהם ודרכם אל כוחות הריפוי והמשאבים העומדים לרשותנו.

לעולם לא נוכל להבין מה עברו מי שחוו את תופת יסורי האונס, ההתעללות, השבי. מי שחזה במראות. מי שנפצע, מי ששכל, מי שגורש מביתו. בישיבה לצד המתמודדים עם אבלם יש מעט נחמה. קהילה המתכנסת לקריאת מגילת איכה נושאת משאב של שותפות באבל, בחמלה, בכוונת הריפוי.

יש בפסוקים מקום גם לטרוניה מול אלהים

דווקא רעיה בגדו בבת ציון. מי שביצעו את הפגיעה ואלו שהסבו מבטם והתעלמו. בתוך קהילה מתאפשרת חויה מתקנת דרך מבטים של עין טובה וחומלת. הישרת המבט נותנת מקום ותוקף לתופת בהם אנשים מצויים. המגילה מעניקה מילים לכאב הזה, לבדידות ולאילמות הטראומטית. יש בפסוקים מקום גם לטרוניה מול אלהים שהגה את הרעיון, שלא שמר ואיפשר לנורא מכל לקרות:

אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה ה', בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. (יג) מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר--נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. משאב האמונה כה מוצק וכה שברירי בימים אלה. שאלות קשות עולות ממעמקים והמגילה לא צינזרה אותן. ועם זאת, למרות השאלות הנוקבות ודוקא מתוכן, יכול להתבסס קשר אמוני כנה. מה אינטימי יותר מההזמנה: שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי ה'.

בכיה זו שיש בה מן הכאב, הצער, היאוש והכעס, היא שער לריפוי, נחוץ לעבור דרכו. בגנום היהודי טמונה היכולת להיוולד מן הטראומה, ישנה הצמיחה הפוסט טראומטית שמגדלת אותנו. בט"ו באב, שבוע לאחר הצום נציץ למגילת שיר השירים בה שוב מככבת אישה, הפעם נחשקת ומחוזרת, ושמא זו אותה האישה אחרי שנות ריפוי?

לא נוכל להישאר בהם אלא לנוע בין מחוזות הצער למחוזות האהבה הריפוי

קשה להאמין שאישה שאלהים הסתיר פניו ממנה וכל רעיה בגדו בה, בימים אחרים הדוד מביאה באהבה לחדריו. בשיר השירים החברים אינם בוגדים אלא מחכים לקולה: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי… כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.

בשנה זו הפסוקים האלה נראים רחוקים כל כך מתודעתנו, אך יבוא יום בו ניזכר גם בהם. יבואו ימים בהם נעבור התמרה לזו העולה מן המדבר, המיתמרת ומקוטרת מור ולבונה. לא נוכל לדלג על כאב המוות, על צער המוות, על פחד המוות. אך לא נוכל להישאר בהם אלא לנוע בין מחוזות הצער למחוזות האהבה הריפוי, שוב ושוב בדרך להחלמה.

בליל תשעה באב נשב במעגל לצידה של בת ציון, בת עמי, אך לא ניפרד לפני שניקח חלק בהכנת המים הנקיים למשקה ורחצה, בהכנת המשחות, השיקויים, צמחי המרפא. כמו נתקן לה מלבוש נקי יותר, שלם יותר שיהיה לה למעט נחמה. תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע.

נעמה פלסר מטפלת בפסיכותרפיה גופנית וב-S.E. שותפה בהקמת 'בית דינה' העוסק בתפקיד הקהילה נוכח פגיעות מיניות. מנהלת מיזם 'שבר בת עמי': אירועים רגישי טראומה בליל תשעה באב בקהילות, בשיתוף החברה למתנס"ים. קישור לאירוע