עם ישראל מתחנן שיתנו לו עוד קצת מאילנה דיין

שהכל נהיה בדבריה

באמצעות שלוש מילים, מגי טביבי הצליחה לרגש השבוע אנשים רבים כל כך. במוצאי צום י"ז בתמוז מגישת חדשות 14 עצרה את המהדורה בכדי לשבור את הצום ולברך על כוס המים הראשונה שתשתה היום. הסרטון הקצר הזה, שכלל גם כמה מילים חמות על אחדות, רץ כמעט בכל מקום ברשת ועורר התלהבות רבה בקרב הציבור הדתי. אני מודה, גם אני קיבלתי אותו לפחות פעמיים מאבא בשתי קבוצות משפחתיות שונות.

ניסיתי לחשוב מדוע רגע קטן כל כך, כמעט שולי, גרם לאלפי דתיים להפיץ את הסרטון כאילו היה מדובר בקופונים לרמי לוי, ואז הבנתי: סוף סוף הם ראו את עצמם באולפן. זה לא שאין דתיים בערוצים האחרים - עמית סגל, יאיר שרקי, עופר חדד, אבישי גרינצייג, עקיבא נוביק, הם רק חלק מהרשימה - אבל מתי ראיתם מישהו מהם מברך או שובר צום בשידור, ועוד בעיצומה של מהדורה מרכזית בזמן מלחמה?

זה יכול היה להיות רגע סתמי, אם לא היה נדיר כל כך. אם 30% מהציבור (בערך) לא היו אלו שמדברים עליהם באולפנים כמי שצריך לשבח אותם על כך שהם הולכים לצבא, אלא אלו שנמצאים באולפן ומדווחים על כך. הדתיים שכבר הצליחו להתברג לצמרת האולפנים יעדיפו בדרך כלל להצניע סממנים דתיים (יעיד שרקי וגזירת הפאות) ולא להביא ללב הפריים טיים את המנהגים המיושנים שלהם. טביבי דווקא בחרה ההפך, ואין פלא שהתרגשנו כל כך. בזמן שנגסנו בעוגייה הראשונה אחרי יום שלם של רעב, כיף לראות שגם על המסך יש - סוף סוף - מישהו שמזדהה איתך.

ליוליה הזאת אין שום רומיאו

מדי שבוע אני כותבת כאן על מרד עובדי חדשות 13 נגד מינוי המנכ"לית, שהולך ומחריף מפעם לפעם. היום (ה') התכנסו עובדי חברת החדשות בבית הדין הגבוה לצדק בכדי לדון בסוגיית כשירותה של המועמדת ולפסוק כיצד יסתיים המאבק. הפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות בהן עסקתי בנקודת המבט של העובדים, אני רוצה להתייחס דווקא ליוליה.

ליבי יצא אליה. על אף שפניה לא שידכו פאניקה או דכדוך, רחמיי נכמרו. אישה בת 60, אמא לשני ילדים, יושבת במשפט המתנהל לגביה כאילו הייתה אחרונת הפושעים, כשכל חטאה הוא רצונה לנהל חברה שלא ממש מעוניינת בה. אחרי שסיימתי לרחם עליה חשבתי מה אני הייתי עושה במקומה, והתשובה הייתה פשוטה כל כך: פורשת. עוזבת. נעלמת מהרדאר. הולכת לנהל חברה סוג ד' כל שהיא, מתפרנסת בכבוד וצופה רק בערוץ 14. אז למה יוליה בכל זאת מתעקשת?

אף אחד לא באמת רוצה לנהל עובדים ששונאים אותו כל כך, שתוקפים אותו כשהוא מנסה לדבר איתם, שמנהלים נגדו מאבק חוצה גבולות שכמוהו לא היה. קשה לי להאמין שמה שמשאיר את שמאלוב ברקוביץ' זו האהבה העזה שלה לערוץ ולתכניו (שאת חלקם היא כבר בדרך לבטל), לאחר שביצעה בעבר מהלכים שהיו עלולים להוביל לסגירתו. האם זה הכסף, שגורם לשמאלוב ברקוביץ' לא להרים ידיים גם כשכמעט לא נותר קול אחד שתומך בה?

לא אלו ולא אלו, כי אם האגו. נראה שהמנכ"לית הנכנסת בסך הכל טיפסה על עץ גבוה מדי שאין דרך אלגנטית מספיק לרדת ממנו. הקומבינות המעורבות ככל הנראה, הטענות הכבדות שהוצגו נגדה, הציטוטים שהודלפו מפיה - כל אלו יגרמו לפרישתה להיראות כמו תבוסה מכוערת. לכן, לטובתה של יוליה לא פחות מטובתו של הערוץ, עדיף שבג"ץ יגאל אותה מייסוריה. וגם את מתן חודורוב, שהשם יעזור.

עובדות בשטח

הנה עובדה: התכנית "עובדה" בקשת 12 השיגה השבוע 18.4% רייטינג. הנה עוד עובדה, ואז אני מפסיקה עם משחק המילים העלוב הזה: "המירוץ למיליון", תכנית הריאליטי המשודרת באותו הערוץ שניים או שלושה ערבים בשבוע, עוד לא הצליחה להגיע לנתון הרייטינג הזה. גם לא "האח הגדול", תכנית הריאליטי המשודרת בערוץ המתחרה 13 והתרגלה בעבר לכבוש את טבלאות הרייטינג.

הפרק של "עובדה" שהצליח לכבוש את הציבור הישראלי היה ראיון של אילנה דיין עם אלמוג מאיר ג׳אן, צעיר שנחטף לעזה ושוחרר במסגרת "מבצע ארנון". ראיון מרגש, מצמרר, בועט בבטן, לרגעים גם משעשע. לאורך שעה ושמונה דקות גולל הצעיר את סיפור ההישרדות שלו בשבי, מהימים הראשונים ועד מבצע החילוץ ההירואי, והקהל ישב מרותק ונאמן, צמא לשמוע. ב-18 אחוזי הרייטינג האלה ניסה הציבור הישראלי (שלא במודע) להעביר מסר לערוצי הטלוויזיה: נשמח לקבל עוד מאילנה דיין.

איני מתנגדת לחזרתם של תכניות הריאליטי למסך, אני אפילו נהנית מהן, אבל אסור לאפשר להן להשתלט על כל לוח השידורים. בין "רוקדים עם כוכבים", "האח הגדול" ו"המירוץ למיליון", חייבים לספק לנו מדי פעם פרקים של "עובדה", "זמן אמת" או תחקיר של הילל ביטון רוזן. כמעט עשרה חודשים חלפו מאז פרצה המלחמה ופרק הזמן הוא ארוך ושוחק, אך אין זה אומר ששכחנו. הציבור הישראלי עדיין צמא לשמוע חדשות, עדיין כועס על מה שקרה ועדיין מתרגש מסיפור של צעיר מתוק במיוחד שהצליח לשרוד את הנורא מכל.