צועקים את שחסר לנו: למה דווקא הציונות הדתית צריכה לתמוך בעסקה עכשיו

איך זה קרה שהמפלגות היחידות המתנגדות בתוקף לעסקת חטופים בעת הזו הן המפלגות שנכנסו לכנסת תחת השם והפתק "הציונות הדתית"? והאם הציבור שבחר בהם נמצאים באותה עמדה? כבן הציונות הדתית, כמי שהתחנך בתוכה וכיום מחנך בתוכה, וכמי שמאמין שבשלב הזה, יש חובה יהודית מוסרית והלכתית לאמץ את העסקה על השולחן, השאלה הראשונה מביכה אותי, והשנייה מטרידה אותי.

כמובן, איני מכחיש שיש כאן דילמה טראגית, כורח לבחור בין חלופות נוראיות, ושיקולים ביטחוניים כבדי משקל. כמו שכל מי שמתנגד לעסקת חטופים אינו אדם מפלצתי שלא אכפת לו מחיי אדם, כך כל מי שתומך בעסקת החטופים אינו אדם נאיבי שלא אכפת לו מהמחיר הקשה שנאלץ לשלם בנסיבות הנוכחיות. אני גם לא הייתי מוכן לשלם את המחירים הללו בתחילת המלחמה. אבל בעת הזו, אחרי תשעה חודשים של לחץ צבאי, אחרי כניסה לרפיח והישגים משמעותיים נגד האויב, הגיע הזמן.

אסור להחמיץ את ההזדמנות, אולי האחרונה, להציל חייהם של רבים

אחרי שיותר מדי אזרחים שנחטפו מבתיהם כבר מתו בשבי, אחרי שהמדינה שלא עמדה במשימה העיקרית שלה כלפיהם בשבעה באוקטובר גם לא הצליחה לעמוד בה במשך חודשים ארוכים ולהביאם הביתה בשלום, אסור להחמיץ את ההזדמנות, אולי האחרונה, להציל חייהם של רבים. כשכל גורמי הביטחון עומדים מאחורי זה, וכשעמדתם ההלכתית של פוסקים גדולים ורבנים ראשיים רבים בעבר ובהווה, כמו הרב גורן, הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, הרב חיים דוד הלוי, ועכשיו גם הראשון לציון, הרב יצחק יוסף תומכת בזה כמצווה וחובה- מה מצדיק את ההתנגדות העיקשת?

התשובה היא פשוטה. אדם צועק את מה שחסר לו. ככל שצועקים "עוצמה", אפשר להבין שיש פחד גדול וקמאי מחולשה. וזה גם הגיוני. עסקה בהכרח דורש וויתורים, דורש מכל צד כניעה מסוימת לדרישות של הצד השני, והפחד הוא שזה דבר שמשדר חולשה. שאנחנו מראים להם שכשהם חוטפים לנו אזרחים וחיילים, הם יכולים לסחוט אותנו, כי אנחנו לא מוכנים לוותר על אף אחד, וזה נותן להם תמריץ לעשות את זה שוב ושוב.

הסולידריות וקידוש ערך החיים - מקור הכוח שלנו

וזה נכון שבעיניהם, זה מתפרש כמו חולשה, אבל אנחנו לא אמורים להסתכל על עצמנו ולקבל החלטות על בסיס ההסתכלות שלהם, אלא על בסיס הערכים שלנו. אנחנו יודעים שהסולידריות וקידוש ערך החיים שהם רואים כחולשה הוא מקור הכוח שלנו. אם לא ידענו את זה לפני השבעה באוקטובר, אירועי היום הזה היו צריכים להוכיח לנו את זה סופית. מה הציל את עם ישראל ואת מדינת ישראל באותה שבת ארורה? לא הטכנולוגיות המפוארות, ולא הכוח הצבאי המרתיע שהתגאינו בו.

מה שהציל אותנו הייתה הסולידריות, המוכנות של כל חלקי החברה להתגייס אחד למען השני, לחרף ואף להקריב את נפשם כדי להציל את כל מי שאפשר. בצדק רב, הציבור הדתי הלאומי מתגאה בבניה ובבנותיה שבאותו היום עזבו את הכול ופעלו מתוך הערכים המקודשים הללו. מה שהניע אותם לא היו מחשבות על ניצחון מוחלט, על כיבוש מחדש או התיישבות. הם לא ששו אלי קרב. הם פשוט רצו להציל את כל מי שאפשר. כך עשו, וכך עלינו לעשות היום.

פדיון שבויים זה צו השעה

כיום, רוב הציבור בישראל תומך בעסקת החטופים שעל השולחן, שאותה הציע ראש הממשלה. הגורמים המרכזיים שמונע את קידומו אלו נציגי הציבור של הציונות הדתית. ככל שהציבור הדתי-לאומי, שהערך של עם ישראל, של סולידריות, תמיד היה אחד משלושת הערכים הבסיסיים ביותר שלו, מסכים לעמדת רוב העם, חובה דחופה עליו להשמיע את קולו בצורה ברורה לנציגיו: פדיון שבויים זה צו השעה.

אבידן פרידמן, מייסד ומנכ"ל עמותת ינשו"ף, הוא רב ומחנך בירושלים