אזכור את התמונה ההיא בראש כל החיים: שלומי הודיע בשבת בצהריים על שחרור ארבעת החטופים ב"מבצע ארנון" והלב שלי רצה לצאת מהחזה ופשוט לעוף באוויר של הבסיס מרוב אושר. במסווה של "שמירת הכשירות" הצצתי בפלאפון של חבר שבדיוק ירד משמירה על התמונות המרגשות מהמסוק, ולרגע אחד הרגשתי שנפתח אצל כולם מין שער קטן ומואר של תקווה שאולי הסוף הטוב מגיע בקרוב. שבוע לאחר מכן התרחש האסון הנמר"ה בעזה, וחזרנו להיות תלויים באוויר, בין חדשות שיקפיצו אותנו לשמיים, לבין כאלה שיקרקעו אותנו בעצב לקרקע.
כשיוכבד ליפשיץ התראיינה לראשונה לאחר שחרורה מהשבי, לצד שיתוף הזוועות, היא סיפרה שהגיע רופא שדאג להם, ולצרכים הסניטריים ובכך שמחבלי החמאס התייחסו בעדינות ובאדיבות. לא מעט אנשים התרעמו על כך בהתחלה, מכיוון שזה עלול לפגוע בהסברה הישראלית, ואף לי הייתה בלב צביטה קטנה של "אולי זה לא היה טוב להגיד", אך מיד הבנתי - החטופים הם לא נחלת הציבור. יוכבד היא יוכבד. גיבורה בעל כרחה ששרדה את תקופת השבי, ולא לוחם סיירת שנכנס על מנת להעביר מסר. אין לאף אחד את הזכות להשתיק אותה. יש שיגידו כי ייתכן והיה ראוי לעשות את הראיון ההוא בשלב יותר מאוחר, אך גם בזה אני מסופק.
נעה ארגמני | צילום: Dudu Greenspan,Flash90
אין אזרח במדינה שיכול לעכל את האמירות האלה בלי לאבד את השפיות
נועה ארגמני טסה אמש עם ראש הממשלה נתניהו לארצות הברית במטרה אחת: להעלות את המודעות לחטופים. נתניהו, עליו יש לי ביקורת רבה, ואף חריפה, הוא לא הסיבה כאן. למען האמת, אני לא חושב שצריך לומר בכלל את הסיבה. נועה ארגמני טסה עם ראש הממשלה, וכבר זכתה לגינויים ולאמירות דוחות כגון "הייתי מעדיף שהיא תישאר בשבי", מפי איש העסקים רוני מאנה, שלאחר מכן התנצל אבל מה זה בכלל משנה, או "חרפה לה ולאביה" שכתב דן מרגלית. אני לא חושב שיש אזרח במדינה הזאת שיכול לעכל בכלל את האמירות האלה בלי לאבד את שפיותו, ולכן אני אפילו לא כותב למה זה מזעזע כל כך.
נתניהו במטוס. הביקורת והזעם שלי עליו רב, אך יש להבדיל | צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
אנחנו מצידנו נשתוק
התופעה של ניכוס החטופים היא מגעילה. מאוד אנושית, יש לומר, כי אני יכול להבין את התנועה של "הנה חיכינו לכם כל כך, אנחנו ממש מרגישים שאתם חלק מאיתנו, כנראה שגם דעותיכם" ואולי זה יכול להעיד על אימפטיה, אך הם יצאו מתוך מהנקודה האפלה ביותר בעולם, מתופת שכנראה מעטים מאוד בעולם כולו חוו אי פעם. מה נותר לנו? להרכין את הראש לידם, להגיד לעצמנו שמסתובבים בינינו אנשים שחוו פוגרום, שהיו נטולי תקווה ואולי כבר ויתרו על הכל. מותר להם. לא רק שמותר, אין לנו אפילו את היכולת להגיד מה מותר להם ומה אסור. ובפרט בתחום ה"מוסרי", כמו שהמגנים ניסו לפקפק בו. כמה מדהים שנועה משתחררת ורוצה כבר להעלות את המודעות, וכמה מדהימים האחרים שבחרו לא לשתף. אנחנו, מצידנו, נשתוק.