אחד הדברים שהכי הפחידו אותי ממנו לפני שבן השנה וחצי נולד לא התממש. עד גיל שנה וחצי לא טעמנו מהאימה של כל הורה: לילות לבנים. קחו שבועיים אחורה מהיום, אנחנו עדיין מבסוטים על אותם החיים שהיו לנו גם לפני שהוא נולד. הכל היה כרגיל; השכבנו אותו לישון ועשינו את מה שעושים בשעות הערב. לראות סרט יחד, להשלים דברים בעבודה, לאכול ארוחת ערב, אם רצינו לצאת יכלנו לקרוא לבייביסטר. היינו לבשורה הגדולה של כל מי שעדיין לא הורה. "אין ראש ואין אשם", אשתי ואני היינו אומרים לכל מי שפגשנו. פשוט תביאו ילדים לעולם, החיים עדיין סבבה. ואז הגיעו השבועיים האחרונים שבהם נשבר הדיסטנס. העוקץ נחשף. התרמית התבדתה וגילינו שהתינוק שלנו ממש כמו של כולם. הילד הפסיק לישון.

[[937884]]

כנראה שהתינוק שלנו מחביא פחיות רד-בול מתחת למיטה

ביום-יומיים הראשונים אמרנו לעצמנו שבקטנה, אנחנו נתגבר על זה. כמה זמן הוא כבר יצליח בלי לישון. היינו עושים חצי לילה שלי חצי לילה שלה. הייתי מחכה לשעה 3:00 כמו שהיצור הערני הזה מחכה לבמבה שלו. מיד עם ההגעה של שעת היעד הייתי משליך אותו לעברה של אשתי והולך למיטה. אח"כ בגלל שהעייפות הצטברה, התחלנו להאמין שאנחנו משכיבים אותו לישון יותר מוקדם, ככה שהשעות שאותן אנחנו מחלקים היו יותר שעות. אבל כנראה שהבחור מחביא פחיות רד-בול מתחת למיטה, אחרת אין הסבר לזה שמספר שעות השינה שלו רק הלך וירד.

חשבתי שתוך עשר דקות אזכה לחזור לארוחת הערב שלנו

ואז הגיע אותו הערב המקולל: הכנתי לשנינו ארוחת ערב עשירה עם חלבון, סלט ופחמימה. אבא חטוב היר ווי קאם. מהר מאוד הבנתי שכדי להיות חטוב צריך להיות קודם אבא, כי מיד כשהאוכל נמזג לצלחת התקבלה קריאה ראשונה. נשמע בכי מהחדר. הנחתי את הצלחת בסלון והגעתי למוקד האירוע. בסה"כ מדדים יציבים, הערכה שלי- עשר דקות ואנחנו חוזרים לעיסוקינו. הודעתי לאשתי שכדאי לחכות, כמה דקות נסיים עם הפרוצדורה ונשב לאכול את ארוחת הערב שתיכננו. לאחר 10 דק' החשדות שלי החלו לעלות. אחרי חצי שעה משהו בי אמר לי שהאווירה הולכת ומידרדרת. פתאום הבחנתי בקרבות המבטים ביני לבין הפשוש הקטן שמשאיר אותי רעב. קרבות שהולכים ונעשים עזים על סף הותר לפרסום.

אחרי שהערב הזה הפך ללילה שלם ללא שינה, נשארנו בלי ברירה. וכך מצאנו את עצמנו עושים עוד טעות של הורים מתחילים: פתחנו את הפודקאסט המומלץ על ייעוץ שינה.

אז מה היה גודל הנזק? ובכן, היועצת אמרה שבלי חושך מצרים זה לא יעבוד. מצד שני, מסתבר שעם חושך מצרים אין לי זרת ברגל, אז אני לא בטוח מה עדיף. היא גם דרשה ששעות השינה יהיו קבועות. בחייאת, איזה דור מפונק. למה אותי מישהו משכיב אותי לישון בשעה קבועה? כשהיא החליטה שאנחנו צריכים לתת לו לבכות, נתתי לו. הרגשתי איך שזה עוזר. התמלאתי תקווה. ואז הגיע 3:00, וסוף סוף הגיע הרגע. אשתי באה להחליף אותי.