כשנכנסתי לכנס החירום של עובדי חדשות 13 אתמול (א') באיחור של שתי דקות, לא ציפיתי להיתקל בכ-60 זוגות עיניים נעוצות בי ושמלה הכחולה-הבוהקת-מדי שלי. לא ציפיתי שחלק מהעיניים האלו יהיו שייכות לכמה מהעיתונאים הבכירים בישראל בגופי התקשורת המתחרים ל-13, ובטח לא ציפיתי שחודורוב כבר יהיה בעיצומו של הנאום שלו (לא שמעתם על איחור בסיסי?). אך מסתבר שכמוני, יש לא מעט אנשים שהסתקרנו לשמוע מה יש לעובדי הערוץ לומר אחרי ההודעה על הורדת התכנית של דרוקר.
מה שנגע בי בכנס לא היה דווקא מה שהעיתונאים אמרו, אלא איך שהם אמרו
ובכן, לא הרבה. כלומר, המון, אבל לא שום דבר שלא שמענו כבר קודם. מתן חודורוב שוב מזכיר שלא מדובר באשת תקשורת אלא פוליטיקאית מסוכנת, גולן יוכפז מפחד להיות הבא בתור בהשתלטות הפוליטית, יו"ר ארגון העיתונאים מבטיחה להילחם על הדמוקרטיה, אמנון אברמוביץ' מביע תמיכה (לא באמת מפתיע) וגם רביב דרוקר לא חידש במיוחד - הוא הופתע, הוא מאוכזב, הוא מתכוון להילחם על הערוץ עד לניצחון.
שום דבר שנאמר בכנס לא חידש לי, לא טלטל אותי, לא גרם לי לצאת מהאולם ולהדפיס תמונה של יוליה שמאלוב ברקוביץ' בשחור לבן תחת הכותרת "UNWANTED". האמת, עד עכשיו אני לא משוכנעת באופן סופי מה דעתי בנושא והאם היא כשירה או לא כשירה לנהל חברת חדשות - את זה אותיר לבג"ץ לפסוק. מה שנגע בי בכנס לא היה דווקא מה שהעיתונאים אמרו, אלא איך שהם אמרו.
כשרביב דרוקר עלה לבמה הוא היה העובד רביב שפוטר
מאז פרץ מרד העובדים הסוער נגד המינוי שנקבע על ידי הדירקטריון קראתי כל מאמר, כל דעה וכל התנגדות נחרצת מצד עובדי החברה. עם חלקם גם שוחחתי בוואטסאפ או בטלפון, ושמעתי באוזניי את הזעם, העלבון וגם החשש מהשתלטות מסוכנת על הערוץ. אבל עד הכנס לא יצא לי להסתכל להם בעיניים, לשמוע את מחיאות הכפיים הסוערות שלהם בכל פעם ששמו של דרוקר הוזכר, ולהבין עד כמה הם באמת חרדים מהאפשרות שהבית שהשקיעו כל כך כדי לבנות עלול להיהרס.
כשחודורוב עלה על הבמה הוא לא היה יו"ר ועד עובדי חדשות 13. הוא היה מתן, עובד שממש אוהב את מקום העבודה שלו ומאמין במה שהוא עושה. שמרגיש שמנסים לגנוב לו את הבית וכואב לו על כך. כשדרוקר עלה על הבמה, הוא לא היה העיתונאי שחשף לאחרונה את מירי רגב ולא סובל את נתניהו. הוא היה רביב, עובד שפוטר לאחרונה מהעבודה שלו למרות שהיה די מוצלח בה, שנבוך לגלות כמה אנשים הגיעו כדי לתמוך בו, שחרד מהמחשבה שכל מה שבנה בשנים האחרונות עלול ללכת לפח.
האמנתי להם
כל אחד מהנוכחים בכנס, והם הוכיחו זאת בלהט דבריהם, מאמין באמת ובתמים שפיטוריו של דרוקר הם מכת מוות לדמוקרטיה. על אף שהתריעו על כך מראש וצפו צעדים מהסוג הזה, גם הם נחרדו לגלות שחששותיהם לא היו בדיה. כעת כל אחד מהם חושש לא רק על גורלו העומד בסימן שאלה, אלא גם על גורל החברה כולה. עולמם התערער, מקום העבודה שלהם (המתנדנד עוד הרבה לפני שמאלוב ברקוביץ') בצרה אמיתית, והם צמאים לכך שמישהו ישמע אותה.
היה מספיק להתבונן על האולם המלא והנרגש, להאזין למחיאות הכפיים הסוערות בסיום כל נאום או להסתכל בעיניו של אחד מהנוכחים כדי להבין שלא מדובר בקרב על אגו. אלו לא עובדים שטיפסו על עץ גבוה מדי, אלו עובדים שמפחדים שהגזע עומד להישבר. האמנתי להם כשטענו שמדובר בקרב על הבית. האמנתי להם כשהביעו חרדה לגורל עולם התקשורת. האמנתי להם שמבחינתם מדובר במשבר דמוקרטי, אסון, סכנה למדינת ישראל. האם הסכמתי איתם? לא בהכרח. אבל די לצפות בדרוקר המסיים את נאומו, יורד מהבמה וניגש לנשק את בת זוגתו הצופה בו מהצד בגאווה, כדי לחוש צביטה קלה בבטן על הקורבן הראשון במערכה.
כנס החירום של עובדי חדשות 13 צילום: אור בן אסולי