"נשארנו לבד": זעזוע וייאוש בצפון לאחר מות הזוג ברנס

האירוע הקשה בו נהרגו ניר ונועה ברנס מפגיעת רקטה ברכבם, זעזע את תושבי הגליל והגולן. "עד לא מזמן היינו סופגים קצת אזעקות ויירוטים, אבל לא היו נפגעים. זה מתחיל להיות מפחיד" סיפר עומר מיכאלי, תושב קיבוץ שמיר, ל"כיפה". "זה הסטטוס שלנו כרגע, ההרגשה שבכל נסיעה באזור אתה יכול למות. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לנסוע מדי פעם, וזה מרגיש כמו רולטה רוסית".

נשארנו לבד

עומר, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, גר כמעט כל חייו בצפון. בשבת השחורה עזבו הוא ומשפחתו את הקיבוץ לחודשיים, אך לבסוף חזרו: "החודשיים האלה היו על חשבוננו, כי שמיר זה אחד משמונת הקיבוצים שהם מחוץ לקו שהמדינה הגדירה. אז אחרי חודשיים גם הבנו שכלכלית זה יהיה קשה להחזיק את זה, וגם התגעגענו הביתה, אז חזרנו לפה".

המצב לא פשוט, הילדים צריכים לרוץ מהגן למקלט בתוך עשר שניות, הגליל מרגיש כמו אזור רפאים, והעזרה מהמדינה אפסית. "אני למוד מלחמות. נולדתי בסוף מלחמת לבנון הראשונה, עברתי פה את כל שנות הקטיושות, את כל המבצעים, גם ב-2006 היינו פה. אף פעם לא הייתה הרגשה כזאת" סיפר. "פינוי הישובים גרם לזה שאנחנו בעצם נשארנו לבד, בקריית שמונה, שהיא העיר המרכזית פה, אין בנק או רופא. אין כלום בעצם, בקושי סופר".

לזוג ברנס לא היה סיכוי

התסכול עקב סיפורם של הזוג ברנס ניכר בכל מילה. רק שבוע קודם לכן, כשחוסל בכיר חיזבאללה, עידכנו את התושבים להסתגר בבתים ולא להסתובב שלא לצורך. ואילו באירוע הזה לא הודיעו כלום. כל החיסול שמעו התושבים מהתקשורת. "המשכנו בשגרה. ומצאתי את עצמי בבריכה עם שני הילדים שלי, ופתאום אני רואה מעל הראש יירוטים. לא הייתה פה אזעקה. לזוג ברנס לא היה סיכוי", הוא אומר בכעס, "כי גם אמרו לנו להמשיך בשגרה, וגם האזעקות שהופעלו היו רק באורטל ולא ביתר האזורים".

הזוג ברנס נהרג כשנסע ליד בסיס נפח שבגולן. הכביש עליו נסעו נחשב שטח פתוח, למרות שהבסיס שלידו מהווה מטרה בולטת. "בסוף כולנו נוסעים ליד הבסיסים האלה, הבסיסים האלה לא נמצאים בשום מקום. כולנו גרים לידם, אז בסוף כולנו מטווחים". כאמור, האזעקות לא נשמעו כלל באזור, ועומר מדגיש: "הטכנולוגיה לא לוקחת בחשבון את הכביש שנחשב שטח פתוח, ואי אפשר לסמוך על זה שהפלאפון שלך יציל אותך. אז תפעילו צופרים ברדיוס של עשרה קילומטר, לא יקרה שום דבר. גם ככה אנשים פה חיים בתוך אזור מלחמה, אז לפחות נציל קצת חיים".

"אני חושב שנסראללה עושה לנו בית ספר. הוא יודע בדיוק מה הקווים האדומים שלנו. אם הטיל היה נופל בחיפה, או הזוג הזה היה נהרג בתל אביב, אז ישראל הייתה מתייחסת לזה אחרת" מתרעם עומר. "אני חושב שמצב בו האויב שלנו הוא זה שקובע את הקווים האדומים ולא אנחנו, הביא אותנו למצב הזה מלכתחילה. גם בצפון וגם בדרום". על רקע האזעקות המעטות מצהיר עומר כי המדינה מנסה לשדר שגרה, בעוד שמה שקורה "לא הגיוני בשום צורה. אנחנו בעצם במלחמה לא מוכרזת בצפון".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בהמשך לירי הרקטות שבוצע שלשום לעבר רמת הגולן, הופעלו התרעות באיזורים המיושבים, בכלל אמצעי ההתרעה. באשר לשטחים הפתוחים הסמוכים לאזורים המיושבים, הופעלה ההתרעה בהתאם למדיניות, ברדיו וביישומון פיקוד העורף באופן המבוסס על מיקום המכשיר".

"במהלך הלחימה מופעלים באופן יזום שיבושי GPS לצרכים שונים. הפעלת השיבוש יכולה לגרום לתופעות שונות וזמניות ביישומים מבוססי מיקום. השפעות אלו עשויות גם להשפיע על התרעה מבוססת מיקום באפליקציית פיקוד העורף. בעת קבלת התרעה, על השוהים ברכב לעצור את כלי הרכב בצד הדרך, לכבות את המנוע ולצאת ממנו בבטחה ככל האפשר. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך לפעול להנגשת התרעות מצילות חיים".

הפינוי זו השגיאה הכי גדולה

מה דרך הפעולה הנכונה בעינייך?

"אני חושב שכל מי שגר פה באזור, יודע שתהיה מלחמה, השאלה זה רק העיתוי". עומר לא רואה מנוס ממלחמה, ובקש להדגיש: "אנחנו למודי קרבות. כלומר, אם הייתה פה מלחמה היינו יכולים לקבל את זה. כי אם אתה צריך להתפנות, אפילו למשך חודש, זה משהו אחד, ואתה יכול לסבול את זה גם במחיר קשה. אבל כשמושכים אותך ככה עוד מעט שנה, ואין לזה אופק, זה יוצר תסכול גדול".

בדיעבד היה נכון גם לפנות את הקיבוצים שלכם בגליל ובגולן?

"לא, ממש לא. הפוך לגמרי. בדיעבד השגיאה הכי גדולה הייתה שפינינו מההתחלה. כי מה נתנו לנסראללה? אמרנו לו - 'תראה, יש לך בתים ריקים, בוא'. אז הוא התחיל להפציץ. כל מי שגר במטולה או במנרה, לא יכול עכשיו שנתיים לחזור, כי צריך לשקם את כל ההריסות. וזה קרה רק בגלל שהתפנינו. עברנו פה את מלחמת יום כיפור כשהסורים היו שני קילומטר מהקיבוץ ואף אחד לא התפנה".

יש גבול

לסיום הוא מבקש למסור: "אני מדבר פה עם הרבה אנשים, ואם המצב לא ישתפר, אנשים לא יישארו פה. פשוט ככה. יש גבול למה שאנשים יכולים לספוג, ואפילו אבא שלי, שאיבד את אח שלו במלחמה, וכל החיים גר פה, אפילו הוא כבר מתחיל להתייאש. אנחנו חייבים שמשהו יקרה פה, כי אחרת לא יהיה פה עתיד, לא לנו ולא לילדים שלנו".