"שמעתי צעקות בערבית וירי - ואז השיחה נותקה. עד היום אני לא יודעת איך זה נגמר"

שיראל מלול לא הייתה בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. היא לא התבצרה בממ"ד, לא ברחה ממחבלים בפסטיבל הנובה, לא הסתתרה מתחת לשולחן ולא חששה שחייה עלולים להיגמר בעוד רגע. ובכל זאת, מהשעה שבע בבוקר ועד תשע בערב של אותו היום היא שמעה זעקות שבר, יריות, צעקות בערבית ואת המילים האחרונות של אזרחים חסרי אונים. שוחחנו עם מוקדנית המשטרה שעבדה בשמחת תורה ושמעה את כל הזוועות - בצד השני של השיחה.

שיחות בלתי פוסקות, אי ודאות ולחץ: כך נראה מוקד המשטרה בבוקר 7 באוקטובר

מלול, צעירה בת 20 שמשרתת במשטרה דרך הצבא, מתארת לי את הדקות הראשונות במשל"ט (מרכז שליטה) בבאר שבע בבוקר שמחת תורה. החיילת שגרה בעיר הוקפצה כבר ב-6:30 בבוקר, וחצי שעה לאחר מכן כבר הייתה עדה לכאוס הגדול ביותר שנתקלה בו במהלך השירות שלה: הטלפון לא הפסיק לצלצל לרגע, האזעקות התנגנו ברקע, והלחץ - שלא אופייני בכלל למוקד - טלטל את כל הנוכחים.

את השיחה הראשונה לה ענתה היא זוכרת כאילו התרחשה אתמול. היא התקבלה מפסטיבל הנובה, צעירה שדיווחה על ירי תל"מ (תלול מסלול) ואינה יודעת מה לעשות. "היא אמרה לי שהיא ממש מפחדת וההורים שלה לא עונים לה", מספרת מלול, "הנחיתי אותה קודם ללכת למקום בטוח, להסתתר מתחת למכונית, להתגונן, אבל בהמשך התנתקה השיחה".

"את שומעת אימהות בוכות, ילדים מתחננים לעזרה, ואת התקווה היחידה שלהם"

כך נראה המשך היום של מלול: שיחות מגיעות מהמסיבה, מתושבי העוטף, מהורים הדואגים לילדיהם הנעדרים. היא עונה, מנסה להרגיע, מספקת הנחיות ועוברת מהר לשיחה הבאה שנכנסת. לאורך 14 השעות הבאות היא שומרת על קור רוח, שמה את עצמה בנעליהם של המתקשרים - רובם בני גילה - ומנסה לעשות את הטוב ביותר כדי להעניק להם ביטחון. "אתה שומע אימהות בוכות, ילדים שבוכים את החיים שלהם שמישהו יעזור להם, ואתה המוקדן - אתה התקווה היחידה שלהם לעזרה".

ידעת בשלב הזה שניידות לא יוכלו להגיע אליהם?

"לצערי כן, הניידות טיפלו באין ספור אירועים בו זמנית. אבל גם אם אני יודעת שכרגע לא תגיע ניידת אני לא מרימה ידיים, אני מנסה לעזור להם כמה שאפשר. כי במידה ותראי לאזרח חוסר ביטחון בתור שוטרת - שהוא התקשר אלייך כדי שתסייעי לו - הוא יאבד את זה. היו לי המון שיחות עם אנשים שחטפו התקף חרדה".

יש לך מושג לכמה שיחות יצא לך לענות באותו יום?

"2000-3000 שיחות".

"המשפחה שלי דתייה, זה היה מאוד קשה לי"

ובין לבין את מוצאת זמן להתעדכן עם המשפחה, החברים?

"זה היה מאוד קשה לי. המשפחה שלי דתייה, אנחנו שומרים שבת ולא נוגעים בטלפון. כמובן שהגעתי עם הטלפון, ניסיתי להתעדכן איתם כמה שיותר. זה קשה, כי מצד אחד אתה באמצע שיחות ורוצה לעזור לאזרחים, ומצד שני גם לי יש את המשפחה שלי. יש לי אח בשב"ס, יש לי אחות קטנה".

לקחת לעצמך הפסקות?

"היו רגעים שלקחתי מנוחה כדי שיהיה לי כוח להמשיך, אבל באותו יום הרגשתי שאני בשליחות. לא רציתי לקום מהכיסא. ידעתי שאם אני אקום עכשיו, יש ילד או ילדה או אמא שצריכים אותי בטלפון. אני קמה לנוח והם בצד השני לא נחים. לקחתי על עצמי משימה מאוד קשה אבל עמדתי בגבורה".

"שמעתי צעקות בערבית וירי בלתי פוסק. השיחה נותקה. לצערי אני עד היום לא יודעת מה קרה עם החייל הזה"

שיחה אחת לא יוצאת לה מהראש, גם תשעה חודשים אחרי שהתנתקה. חייל בבסיס נחל עוז התקשר באמצע התקף חרדה קיצוני, דקות אחרי שכל חבריו נהרגו על ידי מחבלים. הוא נשאר לבדו, היחיד שלא נהרג, כשהוא למעלה וחבריו מדממים על הרצפה למטה. מלול שמעה את היריות, את צעקות המחבלים, ובעיקר את הבכי והרעידות של החייל שלא הצליח לומר כמעט כלום.

"הוא אומר לי: 'מצאתי טלפון, לא יודע מה לעשות'. ניסיתי להרגיע אותו ולתת לו ביטחון, הכנסתי את עצמי לסיטואציה שלו והיה לי קשה לוותר. הוא היה ממש נסער, ואני שומעת ירי וצעקות בערבית, ממש כמו בסרט. ניסיתי לעזור לו אבל הידיים שלי כבולות, אני יושבת במוקד. נתתי לו הנחיות להסתתר מתחת לשולחן, לדבר איתי בשקט ורק ללחוץ על המקשים כדי שאדע שהוא חי. הוא ממש בכה, ובסוף השיחה שמעתי צעקות בערבית וירי בלתי פוסק. השיחה נותקה. לצערי אני עד היום לא יודעת מה קרה עם החייל הזה".

וואו. אין לך מושג אם הוא חי או מת?

"לא, אני אפילו לא יודעת את השם שלו, הוא לא דיבר, הוא בעיקר בכה והיה ממש נסער".

"השיחה הזאת לקחה אותי לבית. ישבתי עליה וחשבתי עם עצמי. כאב לי עליו מאוד וניסיתי לעזור לו, השיחה הזאת השאירה אותי בלי מילים. אם שאלת אם לקחתי הפסקות - אחרי השיחה הזאת הייתי חייבת לשתות כוס מים ולהירגע רגע".

את בעצם לא יודעת מה עלה בגורלם של כל האלפים שדיברת איתם?

"היה לי כמה שיחות שניסיתי לברר, לבדוק, היו גם כאלה שהצלתי". אחד מהם היה אבא לשני ילדים קטנים, שהתקשר כשמחבלים סובבים את ביתו באופקים. גם כאן שמעה מלול את הירי ואת הקולות ברקע, וביקשה ממנו להיכנס לממ"ד ולנעול אותו עם חפצים. "הוא היה נסער ובכה ושמעתי גם את הילדים שלו בוכים, ואז נגעתי לו בנקודה רגישה - אמרתי לו שאם הוא רוצה שהילדים יירגעו הוא חייב להירגע".

"בטוחה שדיברתי עם חלק מהנרצחים וגם עם חטופים"

"ביקשתי שיתכופפו מתחת לשולחן, שלא ידברו ושיישארו איתי על הקו. המחבלים כבר היו בתוך הבית, אמרתי לו רק ללחוץ על מקשים אם הוא צריך משהו. אני שומעת קולות ואת המחבלים בתוך הבית שלו, ופתאום ניידת משטרה עברה ברחוב והמחבלים ששמעו את הניידת ברחו מהבית. אחרי כמה שבועות המפקד בדק והתברר שהמשפחה חיה, הוא הודה לי מאוד. היו כמה אירועים שלא ידעתי איך זה נגמר, מה קרה בסוף, אם הם חיים. אני בטוחה שדיברתי עם חלק מהנרצחים וגם עם חטופים".

לקח למלול זמן להבין שעל אף שהיא עצמה לא הייתה בעוטף, היא עצמה עברה אירוע מטלטל. "במהלך המשמרת הייתי ממוקדת רק לענות לשיחות ולעזור לאזרחים. כשיצאתי הביתה פתאום הרגשתי את כל העומס והתחלתי להפנים, התחלתי לחשוב על שיחות ועל האירועים. במהלך היום ראיתי סרטונים בודדים וכשחזרתי הביתה פתאום ראיתי הכול והבנתי שדיברתי עם אנשים שהיו שם, שהסתתרו מתחת למשאיות, מתחת לעצים. דיברתי עם בחורה שעמדה להתעלף אחרי שרצה שעות כשברחה מהמחבלים. זה אירועים שלא נתקלתי בהם אף פעם. אני במוקד, אין לי איך להגיע פיזית לעזור להם, אבל האזרח מצפה ממך שתעזור לו".

"התפקיד פתאום מרגיש לי כל כך חשוב - שליחות"

יצא לך לעבד את מה שעברת?

"היו לי כמה שיחות עם המפקד. שמעתי שיחות שלי שעזרו לי לעכל את זה וגם הבנתי שהצלתי אנשים, זה דברים שעודדו אותי. גם המשפחה שלי מאוד תמכה בי כשהגעתי הביתה והתפרקתי".

היום הזה גרם לך להעריך יותר את מה שאת עושה?

"מאוד, מאוד. התפקיד פתאום מרגיש לי כל כך חשוב. שליחות. האזרח רואה אותך בתור העוזר שלו - זה שנותן לו את המענה, את המידע, את מה שהוא צריך באותם רגעים. וכן, התפקיד שלי הפך להיות יותר משמעותי, יותר עוצמתי".