(מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ: (מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: (מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (פרק א)
בפסוקים מה-מו יש לכאורה כפילות מיותרת. פסוק מה פותח "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" ופסוק מו פותח באופן דומה: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים". לכאורה אפשר היה לסיים את פסוק מה במספר הפקודים ולוותר על הפתיחה הכפולה "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים".
ראב"ע התייחס לבעיה זו וכתב: "ופירוש ויהיו כל פקודי בני ישראל - שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה, ואחר כך ויהיו כל הפקודים – בכללם".
פרשת השבוע פרשת במדבר
לדעת ראב"ע לשני הפסוקים שני היגדים שונים, למרות שני הביטויים הדומים. ההיגד בפסוק הראשון הוא שהפקודים היו מבן עשרים שנה ומעלה, וההיגד בפסוק השני הוא שמספר הפקודים היה שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים. לפי דבריו הביטוי "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק מה) אינו פתיחה למספר הפקודים כפי שחשבנו תחילה אלא לענין אחר. לכן מוצדק לפתוח כל אחד משני הפסוקים בביטוי "וַיִּהְיוּ וכו'" כיון שכל אחד מהם עוסק ב"הויה" אחרת.
רבינו בחיי מביא את ביאור ראב"ע בשם "יש שפירש", אולם הוא עצמו מציע ביאור אחר;
כך הוא כותב: "ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים "ויהיו", כי הראשון הוית המספר, והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב: (בראשית א, ג) "ויהי אור", וכתיב: (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו, לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה: (ירמיהו לא, לד) "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה" וגו'. וכתיב אחריו: "אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים"".
גם לפי ביאורו של רבינו בחיי מדובר על שתי "הויות" שונות. אולם לפי דבריו, הפסוק הראשון הוא שעוסק ב"הוית המספר", דהיינו שההיגד של הפסוק הראשון מסתיים בסופו של הפסוק השני במספר הפקודים. אולם בטרם הסתיים היגד זה מציין הכתוב "הויה" נוספת שהיא "הוית הקיום והעמידה", כלומר הנצחיות. ומה טעם להזכיר כאן את הקיום? "כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום"; המפקד מעורר סכנות אבל כיון שישראל מובטחים על השארות תמידית לכן המפקד לא יזיק להם.
רבינו בחיי מציין שבמעשה בראשית מצויים שני תקדימים לכך שציון הויה (שנראה לכאורה מיותר) מורה על קיום ועמידה: האחד ביחס לאור והשני ביחס לנפש האדם. ביחס לאור כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", וביחס לנפש האדם כתוב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". וכך כתב רבינו בחיי בפרשת בראשית:
"לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת "ויהי" עם הדבר הנברא כי אם בבריאת האור והאדם, שהזכיר בהם לשון. "ויהי", הוא שכתוב: "ויהי אור", וכתיב: "ויהי אדם", להורות כי נפש האדם קיימת נצחית כמו האור העליון ומעותדת להתענג מזיוו".
פרשת השבוע פרשת במדבר
פעמיים במעשה בראשית מופיעה המלה "ויהי" בסמוך לדבר שנברא: בבריאת האור ("ויהי אור") ובבריאת האדם ("ויהי האדם לנפש חיה"). ביחס לנבראים אחרים התורה משתמשת בביטוי כללי "ויהי כן". "הויה" זו מלמדת, לדעת רבינו בחיי, על נצחיותם של האור ושל נפש האדם.
כמו האור ונפש האדם שהם נצחיים והכתוב מורה על נצחיותם במילת הויה כך הם ישראל. ההשוואה בין האור הנצחי ובין ישראל מצויה כבר בדברי הנביא ירמיהו (לא, לד-לה): "כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".
כשם שאור השמש וצבא השמים נצחי כך ישראל, ולכן הוסיף הכתוב בפרשתנו הויה למפקדם להורות על נצחיותם – "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים".