אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בהרבה משפחות, יש ענין סביב יחסי אחים. אנחנו יודעים לריב (בעיקר כשהיינו צעירים) ואנחנו יודעים להשלים. אנחנו יודעים להעיר, להתרגז, להעביר ביקורת, אבל גם להיות שם אחד עבור השני, במיוחד בעת הצורך. בכל משפחה זה קצת שונה, חלוקת התפקידים, הזכויות והחובות, אבל זהו סיפורה של ההתנהלות המשפחתית.
מפורסמים מחקרים על הקשר בין אחים וכיצד הוא משפיע על מערכות יחסים עתידיות ועל האישיות אותה הם יפתחו ויבנו עם השנים. אנחנו צריכים את האחים שלנו מסביבנו, בטוב וברע.
ראינו את זה ב 7 באוקטובר. עשרות אחים מהציבור הדתי לאומי, החילוני, הימיני והשמאלני יצאו להציל את האחים שלהם. בעיניים פקוחות הם פעלו תוך סיכון חיים, עבור אחים, גם כאלו שכמעט שכחנו שהם אחים שלנו. מאות אלפי אנשים שהניחו הכל בצד - את המשפחות, את הקריירה, עסקים ואת כל מה שעסקו בו באותו הרגע, והתגייסו, בלי לחשוב פעמיים. חלקם של משרתי המילואים כמעט לא חזר הביתה מאז, וחלקם חזרו לזמן מה ושוב התגייסו. העם שלנו מרגיש את האחווה הזו על הכתפיים המנסות לסחוב הכל.
אבל לא כולם בסיפור הזה. המגזר החרדי כמגזר, ששנים היו חלק מהמשפחה, נהנו מהזכויות המשפחתיות, תוך כדי ששאר האחים מוותרים להם על חובת הגיוס ועל לימודי הליבה. כספי הציבור הישראלי המשיכו לזרום למוסדות החרדים, כאילו היו הם אח קטן שזקוק לעזרה ותמיכה, שהרי גם הוא תורם בדרכו השקטה למשפחה שלנו.
אבל אחרי ה7 באוקטובר ביקשנו מהאח הקטן לעזור בחובה הגדולה של הגנה על המשפחה, כבר לא רק בדרכו השקטה, אלא ממש להתגייס עם כל האחים, לתת כתף ולהגן על כולנו. וקיבלנו כתף קרה. המגזר החרדי כמגזר, בוחר מחדש בכל רגע שלא להצטרף למאמץ המשפחתי, ובכך הוא בוחר לא להיות חלק.
אני לא מזלזלת בלימוד תורה. אבל יש זמן ועת לכל דבר. כרגע מדינת ישראל נלחמת על קיומה. המשפחה שלנו צריכה את טובי בניה כדי להגן על עצמה, ואין לנו שום אפשרות לוותר על אף אחד. הדיון סביב חוק הגיוס ואיומי החרדים "נמות ולא נתגייס" לא היו צריכים להיות כרגע על השולחן בכלל. הגיוס לצבא הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בארץ וחובה אזרחית, בטח אחרי ה7 באוקטובר. מה שהעם יכל להכיל עד עכשיו כבר לא רלוונטי ובבחירה של המגזר החרדי שלא לקחת חלק במאמץ הספציפי הזה, הם בוחרים לוותר על החובה. ומכאן הדרך לוותר גם על הזכויות צריכה להיות טבעית. מדינת ישראל דואגת קודם לבניה ורק לאחר מכן לאורחים שלה.