יצאתי מהדירה אל משב רוח חמים של תחילת הקיץ. השמיים עוד היו בהירים, למרות שהשעה הייתה כבר אחרי 19:00 בערב. התקדמתי במהירות לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה- שם קבענו להיפגש.

ממרחק כבר ראיתי אותו מחכה לי. בחור צנום וביישן למראה, חצי שעון על מסגרת התחנה, חצי נאחז ומבטיח את יציבותו בכך. אולי צובר ביטחון ממסגרת הברזל המוזנחת.

מתברר שאם הוא חובב טבע אנחנו חייבים לחרוש את ירושלים ברגל

"הי", אמרתי בחיוך.

"הי", ענה לעומתי. "מקווה שבאת מוכנה לקצת הליכה".

הסתכלתי עליו בשאלה. הרי אנחנו עומדים בתחנת אוטובוס. לאן הליכה?

"אנחנו הולכים, לא נוסעים. הנה, מכאן", והחווה לכיוון שביל קטן המסתעף מאחורי תחנת האוטובוס.

"בטלפון אמרת לי שאת אוהבת טבע. כחובב טבע בעצמי, חשבתי על זה שאני רוצה להכיר לך את הגינות הקהילתיות של ירושלים. זה הרגיש לי רעיון נחמד לדייט ראשון. מה את אומרת?".

אם להגיד את האמת הוא הצליח להפתיע אותי, ולטובה.

"יאללה, אני מוכנה להרפתקה" אמרתי והתקדמתי אחריו.

במהלך ההליכה נריה סיפר לי על החיבה הגדולה שלו בהליכה. הוא הולך לכל מקום ברגל- אם צריך קניות, ילך 40 דקות, וככה גם לגבי עבודה, מפגש עם חברים וכו'.

"לא הבנתי, אם אתה צריך לצאת מהעיר, גם ברגל?".

"לא, כנראה שאקח אוטובוס. אבל אשתדל ממש לצמצם את הצריכה של הדלק למינימום האפשרי. את יודעת, יש לנו עולם אחד, ואנחנו צריכים לשמור עליו".

"אז אתה אומר לי שכל העניין הזה של ההליכה זה עניין אקולוגי?" עדיין לא שמעתי על חובב טבע ברמה הזו, חשבתי לעצמי.

"כן. אני מצמצם נסיעות, אני לא טס, אני אוכל ירקות חיים בעיקר".

"אתה לא טס?", קטעתי אותו.

"נכון".

הנה החלום על ירח דבש בפריז יורד מהפרק, חשבתי באכזבה.

המשכנו להתקדם ברגל, ועם כל צעד הרגשתי את הרגליים שלי מתעייפות. אחרי יום עמוס של עבודה, אסור לייחל לדייט רגוע ושליו באיזה מקום פסטורלי, במקום מיני מרתון ירושלים?!

הוא כנראה ראה את העייפות עלי, ועצר בצד להפסקה. עצרתי אחריו, שתיתי מים והסדרתי את הנשימה, כשפתאום ראיתי אותו רץ לכיוון הכביש במהירות.

"מה אתה עושה?" צעקתי אחריו. "תיזהר".

לא בכל יום אני זוכה לעמוד מול מלך הג'ונגל

לא הבנתי מה קורה: רגע אחד ראיתי אותו רץ לכביש, רגע אחרי הוא הרים משהו מעל פני האספלט הכהה, ולאחר מכן הוא כבר היה בצד השני של הכביש אי שם בקצה הרחוב.

לאחר כמה דקות הוא חזר עם חיוך מסופק על פניו. "המשימה הושלמה בהצלחה".

"איזה משימה?" שאלתי, לא מבינה בכלל מה קרה כאן עכשיו.

"הקיפוד. אל תגידי לי שלא ראית אותו".

על מה הוא מדבר?

"הוא היה שם באמצע הכביש. ככה נתון לסכנה! אז לא הייתי יכול להיות אדיש". בהיתי בו, עוד לא מבינה על מה הוא מדבר.

"המסכן הקטן היה כולו מכווץ מלחץ, אז ישר תפסתי אותו. החזקתי אותו עם החולצה שלי, שלא אדקר מהקוצים שלו, והעברתי אותו לצד השני של המדרכה. ראיתי שיש בצד ההוא אזור עם צמחייה, אז חשבתי שככה יהיה לו הכי טוב להשתלב ולהמשיך בדרכו".

וואו. לא ידעתי איך להגיב, בכל זאת, לא בכל יום יש לי הזכות לעמוד מול מוגלי מלך הג'ונגל פנים מול פנים. אבל עכשיו ברצינות, הוא באמת עשה מעשה דיי מתחשב הבחור. סיכן את עצמו לטובת קיפוד, ועוד קיפוד שלא הכיר.

"כל העניין הזה החדיר בי מרץ! מה את אומרת שנוותר על עניין הגינות הקהילתיות ונמשיך ברגל עד לכותל? עוד שעה וחצי ככה יכול להתאים לי עכשיו".

הוא הסתכל עלי וחיכה לתשובה.

השעה הייתה כבר קרוב לחצות. בדייט הזה לא רק שלא הוזמנתי לקפה, אפילו את המים הבאתי מהבית. ועכשיו עוד שעה וחצי?!

"מצטערת" אמרתי לו. "האמת שאני אשמח שנסתובב בחזרה, לפני שארדם כאן במקום ותצטרך לסחוב גם אותי מהכביש".

ענווה צרפתי- בוחניק היא עו"סית, בילתה שנים בעולם הדייטים בביצה בקטמון ועכשיו צפונית, נשואה לעמיחי ואמא לגלעד