"השאירו יישובים מאחור" רעות מכפר בלום רוצה רק שני דברים: שתדעו שהם במלחמה ושמישהו כבר יפנה אותם

בסוף השבוע האחרון גברו הדיווחים על הסלמה בגבול הצפון, כאשר חיזבאללה שוב שיגר כטב"מי נפץ והרחיב את הירי. כשאני שואל את רעות נון אלישע, אם לארבעה ותושבת קיבוץ כפר בלום, על ההסלמה בימים האחרונים, היא נאנחת ובראיון ל"חדשות כיפה" אומרת שזו בדיוק הבעיה. "אנשים לא מבינים שאנחנו כבר שבעה חודשים חיים במציאות כזו".

"השאירו 19 יישובי קו עימות מאחור שנמצאים בתוך איזור לחימה"

בסוף השבוע האחרון אלישע כבר לא הייתה יכולה להישאר בקיבוץ ונסעה לתל אביב. "פשוט ברחנו משם בגלל כל מה שהיה אבל אני יכולה לומר שלא ישנו כל הלילה. האזעקות לא הפסיקו באפליקציה וגם בקבוצת וואטסאפ שלי עם חברות מהקיבוץ הן תיארו לי שהן בממ"דים ולא יכולות לצאת, חברה שלי כותבת לי שהילדים שלה רעבים כי בכל פעם שהיא יוצאת מהממ"ד להכין להם משהו יש שוב אזעקה", היא מתארת.

כפר בלום ממוקם כשישה קילומטרים מהגבול ובדומה ליישובים שפונו גם הוא מוגדר בחוק כחלק מיישובי קו העימות. הסיבה לכך שלא פונו בתחילת המלחמה נעוצה בהחלטה שהתקבלה לפנות רק חלק מהיישובים, אלה שנמצאים בטווח הקרוב יותר לגבול. אלישע לא מקבלת את ההחלטה ומכנה אותה "שרירותית". בהמשך היא אומרת: "השאירו 19 יישובי קו עימות מאחור שנמצאים בתוך איזור לחימה ונמצאים תחת הפגזות, הילדים שלנו לא יכולים לצאת מהבית ואנחנו פה".

הילדים? "הם לא מוכנים ללכת לבד לשירותים"

המצב הנוכחי מביא איתו אתגרים קשים בכמה היבטים, אך דבר אחד מעל כולם, הילדים. מי שהתרגלו לחיות בגן עדן הצפוני מנסים עתה לשמור על שגרת לימודים אך לומדים רק חצאי ימים. במקרה של אזעקה הם נשכבים על הרצפה, אין ממ"דים ואין מקלטים: "הילדים בחרדות, זה משהו שהוא בלתי נתפס" אומרת רעות. כשאני שואל אם היא רואה סיכוי שדברים ישתנו עד ה-1.9, היא משיבה בנחרצות תשובה שלילית: "זה פשוט לא יכול לקרות".

את מזהה אצל הילדים שינויי התנהגות?

"הילדים בחרדות עצומות, הם לא מוכנים ללכת לבד לשירותים, לפני מקלחת הם בודקים טוב אם יש התרעה כלשהי" היא מתארת. "הם לא הולכים לשום מקום, אפילו לצאת לחצר הם לא מוכנים מהפחד. הילדים של כולנו פה פשוט נמצאים במצב נפשי מאוד לא פשוט, אנחנו מנסים לטפל בהם אבל כרגע אין איך אז גם את זה הם לא מקבלים".

"אין שירותי רפואה, רווחה ולא סופרים ומקומות עבודה"

כשהיא אומרת שגם את זה הם לא מקבלים הסיבה פשוטה: אנשי הרווחה בסביבה וגם רבים מאנשי החינוך פונו מבתיהם ואין מי שמחליף אותם. אבל אלו לא רק נושאי החינוך והרווחה שאינם מתפקדים, רבים מהתושבים שנותרו בצפון איבדו את מקום עבודתם, את רופא המשפחה וגם את מרכזי הקניות. פיצויים אם תהיתם, הם לא מקבלים, גם אלה שאיבדו את הכנסתם.

"עיר המחוז שלנו היא קריית שמונה והיא מפונה. כלומר, הכל סגור ואין שם שירותי רפואה, רווחה וגם לא סופרמרקטים ומקומות עבודה כמובן. אין שירותי רווחה כי כל המטפלים שלנו עזבו את הצפון במסגרת הפינוי, הסופרים סגורים ואין איפה לקנות אוכל".

לא רק חרדות: הפגיעה הכלכלית הקשה של תושבי הצפון

אז איך קונים אוכל? היא מסבירה: "כדי לעשות את זה אני צריכה לנסוע 40 דקות מהבית שלי. אם למשל אני צריכה לקחת את הילד לרופא, זאת נסיעה של 30-40 דקות נסיעה, אבל אם זה רופא מקצועי אני כבר צריכה לנסוע בין שעה לשעה וחצי כי אין פה כלום".

רעות מזכירה את הפגיעה הכלכלית המשמעותית שחווים התושבים ואת העובדה שאין מי שיפצה אותם על כך: "אין לנו מקומות עבודה, הם נסגרו ובגלל שאנחנו לא מוגדרים מפונים אנחנו לא זכאים להטבות כמו אבטלה, הארכת חל"ת, זכאות לרשום את הילדים למסגרות חינוך במקום אחר, מימון דיור בערים אחרות, אנחנו לא זכאים לשום דבר מזה. אני ושכנה שלי מהיישוב ליד עבדנו באותה עבודה, היא זכאית לחל"ת ואני לא".

את מכירה אנשים שיצאו לחל"ת כפוי ולא מקבלים שום פיצוי?

"בוודאי. אין לזה שום מענה, אנשים כבר חודשים לא מקבלים משכורת, כל האזור שם שומם, אין שום מקומות עבודה". בתקופה מסויימת הצליחה להתפנות עם המשפחה דרומה, אך לא הייתה זכאית לרשום את הילדים למסגרת אחרת כיון שלא הוגדרה כמפונה באופן רשמי. "לא נתנו לנו את האפשרות להחליט אם להתפנות או לא להתפנות עם פרוץ המלחמה".

הח"כים ענו: "תפנו לתקשורת, זה הדבר היחיד שיכול להזיז משהו"

וביקשתם להתפנות?

"כן, אנחנו כבר שבעה חודשים מבקשים ומתחננים שיפנו אותנו, שיוציאו לנו את הילדים מכאן ויתנו לנו את הזכויות שמגיעות למפונים ואין אוזן קשבת לצערי".

מתי בפעם האחרונה נציג ציבור דיבר איתכם?

"אני חלק מפורום שנקרא 'מגן עוטף לבנון' שהקימו אנשים מהיישובים הלא מפונים, ואנחנו פועלים ופונים לשרים וחברי כנסת. אכן נפגשנו כבר עם מספר חברי כנסת ושרים שברובם אומרים לנו אותו דבר: תפנו לתקשורת, זה הדבר היחיד שיכול להזיז משהו".

השר וסרלאוף מנסה לעזור: "הוא עושה הרבה מאמצים"

אלישע מבקשת להזכיר שר אחד שלדבריה פועל רבות למענם, זהו שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף. "הוא עושה הרבה מאמצים, מנסה להשיג לנו אנשים שיעבדו במסגרות החינוך והגנים ושירותי רווחה, אבל אני מניחה שגם ידיו כבולות. כרגע גם אם יש התקדמות זה בצעדים מאוד קטנים". לסיום אני שואל אותה אם הייתה מתפנה עכשיו לו היו מציעים לה, והיא עונה בנחרצות: "כן אני רוצה לקום וללכת ולקחת את הילדים שלי מכאן".