הפרק השני של "היהודים באים" (שהוא בעצם הפרק הראשון, כי הקודם היה ספיישל ליום העצמאות) נפתח בנאום של יניב ביטון בדמותו של משה רבינו שארך שלוש דקות שלמות. בנאומו התנצל מנהיג העם היהודי דאז על שכינה אותנו "עם של קקות", ונימק בפירוט את האיכויות שלנו שהתגלו אחרי השבעה באוקטובר. במשך שלוש דקות שלמות של ברבורים על אפודים קרמיים והתגייסות של 120% למילואים חיכיתי בכיליון עיניים וכסיסת ציפורניים לפאנץ' שיגיע בסוף הנאום, אך הוא לא הופיע בסופו וגם לא ב-22 הדקות הנוספות של הפרק.
את ההומור החליפו מסרים שאפשר לשדר לתלמידי חטיבת ביניים שחרדים מהמצב הביטחוני
במקום הפאנץ' שהובטח לנו, קיבלנו פרק מתלקק ומתחנף עם יותר מדי חיבוקים ופחות מדי קומדיה. יש הבדל משמעותי בין התאמת התכנים וההומור למצב הנוכחי, כמו שהשתדלו לעשות בזהירות "ארץ נהדרת" של קשת במשך עונה שלמה, למפגן העידוד והתמיכה המתיש שסיפקו לנו אתמול בתאגיד. "היהודים באים" היא תכנית קומדיה, ובדרך כלל גם קומדיה מוצלחת, אך הפעם את ההומור והבדיחות החליפו מנגינות דרמטיות ומסרים שאפשר לשדר לתלמידי חטיבת ביניים שחרדים מהמצב הביטחוני. האמת, אותי הן אפילו לא הצליחו לרגש.
הגדולה של "היהודים באים" בחמש עונותיה הקודמות הייתה היכולת לחזור אחורה בזמן ולמצוא את ההומור בסיפורים התנ"כיים או ההיסטוריים שגדלנו עליהם. הכישרון ליצור פאנצ'ים קורעים מצחוק גם דרך דמויות רציניות כמו משה רבינו או שמשון הגיבור, למצוא את האנושיות בדמויות נערצות ולהנגיש אותן. הפעם החליטו הכותבים לקחת את אותן סיטואציות היסטוריות ולהוציא מהן מסרים מעודדים לימינו. זה יכול היה להיות פרק מעולה בשבועיים הראשונים למלחמה, אפילו בחודשיים, אבל אחרי כל כך הרבה קומדיות ומופעי סטנדאפ אפשר להפנים שעם ישראל בשל לצחוק. פשוט לצחוק.
אני מבינה את ההחלטה לא להתעלם מהמלחמה, חבל שזה נעשה על חשבון הקומדיה
יכולתי להחליק את הנאום המוזר של משה רבינו בתחילת הפרק, שהסתיים בחיבוק קרינג'י במקום בפאנץ' מוצלח, אם השליש האחרון בפרק לא היה מוקדש כולו למלחמה הנוכחית ולדימיון בין שלל אירועים היסטוריים לבין מה שארע בשבעה באוקטובר. אני מבינה את ההחלטה של יוצרי התכנית לא להתעלם מהמלחמה כשזו עדיין מתנהלת ולרצון שלהם לשלב אותה בתוך המערכונים בתכנית, רק חבל שהם עשו זאת על חשבון הקומדיה.
במערכון על שמשון הגיבור מגיעים שניים מבני שבט יהודה כדי לסייע לו ומסתפקים בחיבוקים והחרמת הנשק שלו, רגע לפני שהם עוברים לצפון. מהר מאוד צבע ה"דימיון" למציאות של ימינו את כל המערכון: השיר "לצאת מדיכאון" התנגן לאורך כל חיבוק, המושג "מורתעים" נאמר לגבי הפלישתים וכמובן ההפקרה הניכרת והשימוש באותם הביטויים ששומעים תושבי הקיבוצים כיום. במקום "להזכיר" את השבעה באוקטובר ברמיזה, זה הפך למערכון אקטואלי ששכח להתייחס גם לשמשון הגיבור.
כל מה שרציתי אתמול היה לצפות בקומדיה טובה, כזאת שהדרישה שלי ממנה היא אחת ויחידה - להצחיק אותי. במקום זה קיבלתי סרטוני חיזוק מרגשים (לא מאוד) והבטחה שיחד ננצח ממש כמו שיחד ניצחנו (בערך). הזהירות של כותבי התכנית הרסה להם את ההומור, ונותר רק לקוות שבפרקים הבאים הם יתאפסו.