"ארץ נהדרת" עשתה הרבה מערכונים מכוערים, אבל על דבר אחד חייבים לה תודה

שבוע עם שני ימים לאומיים - יום הזיכרון ויום העצמאות - הסתיים במדינת ישראל, וגם ערוצי הטלוויזיה הושפעו מהטקסים והאירועים בשני הימים. החל מטקס המשואות ששודר בכל הערוצים ועד הספיישל המיוחד של "קופה ראשית" שהגיע בול בזמן, הנה מה שקרה על המסך שלכם בשבוע האחרון.

איפה הכפיים?

אחרי שטקס המשואות הוא אירוע לאומי וממלכתי - או לפני, תלוי איזה סוג אנשים אתם - הוא גם אירוע טלוויזיוני. במוצאי יום הזיכרון מתכנסים כל בני המשפחה עם עיניים לחות מדמעות וסעודה חגיגית על השולחן ומבקשים למצוא נחמה בטקס השנתי שמשודר על המסך, זה שמציין הכי טוב את המעבר מהיום הכי עצוב בשנה לזה שאמור להיות הכי שמח. השנה עמד הטקס החגיגי בסימני שאלה גדולים. האם לקיים כשעדיין יש חטופים? האם ראוי לחגוג עצמאות כשברפיח חיילים נלחמים? כשביקורות מרחפות עליה מכל הצדדים - אלו שקוראים לבטל לגמרי, אלו שמתעקשים לקיים לזכר בניהם הנופלים ואלו עם ההצעות האלטרנטיביות לטקסים - קשה להאשים את מירי רגב על התוצאה הלא כל כך מוצלחת ששודרה.

מי שצפה בסיטקומים כמו "חברים" או "איך פגשתי את אמא" יעיד שלא כל בדיחה שנאמרת על ידי אחת הדמויות באמת מצחיקה. אז איך יודעים מתי לצחוק? לפי הקהל, וקולות הצחוק הרועם שמגיעים בסיומו של כל פאנץ׳. יותר מהכל - הצליל הנוסטלגי שהשתנה, הכמות העצומה של משיאי המשואות שהוזילה את המעמד היוקרתי, הנאומים היבשושיים נטולי הרגש - מה שחסר השנה בטקס הדלקת המשואות היה הקהל. האווירה הלאומית, מחיאות הכפיים הסוערות, אפילו המצלמה שעוברת מדי פעם וקולטת מישהו דומע או צוחק במקום הנכון, כל אלו היו חלק בלתי נפרד (אם לא העיקרי) מהטקס מדי שנה, וחסרונם הורגש. ידוע הדבר שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ולכן התוצאה הבינונית והמלאכותית מדי של טקס המשואות היא ללא ספק תוצר של אין ברירה. ואם אין ברירה, אז לפחות זכינו במגי טביבי השנה, שהייתה בחירה מדויקת ונפלאה.

לא ממש נהדרת אבל ממש מצחיקה

אפשר וראוי לבקר את "ארץ נהדרת" על מערכונים פוגעניים, כאלו שגובלים בשנאת דת, וכך עשיתי גם לא פעם בעצמי. פעם אחר פעם הצליחו כותבי התכנית להפתיע עם שיאים חדשים של זלזול בערכי הדת או סתם בפרסונות דתיות. אבל דבר אחד אני חייבת לתכנית הסאטירה של קשת 12 - היא הצליחה להצחיק אותי כשזה היה כמעט בלתי אפשרי. פחות מחודש מפרוץ המלחמה, כשהתחושה הייתה שהכל התפרק ואין שום עתיד, "ארץ נהדרת" חזרה למסך למהדורת מלחמה חד פעמית שנמשכה לעונה שלמה. בניגוד ל"זהו זה" של כאן 11 שעלתה עוד לפניה, בקשת 12 הצליחו באמת להצחיק. הכל היה עוד טרי כל כך שאסקפיזם לא בא בחשבון, לא יכולנו להתיישב מול קומדיה בנטפליקס ולצחוק על בעיות של אחרים, וארץ נהדרת הצליחה לקחת את המצב הנורא שלנו ולהוציא ממנו את הדבר שכולנו היינו כל כך צריכים - הומור.

בשבוע האחרון התראיינו הקומיקאים ל"אולפן שישי" של קשת, וסיפרו בדמעות על הקושי לנתק את החדשות הזוועתיות ולהפוך את סינוואר והמפגינים מקולומביה לדמויות משעשעות. יש מי שהתייחסו בציניות ואפילו בכעס לאמירה של גיה באר גורביץ׳ - "לכל אחד יש תפקיד. יש אחד שהולך לחזית ונלחם, יש אחות בבית חולים, אנחנו מתגייסים לקומדיה ומנסים להצחיק ולשמור על המורל" - אבל עבורי היא הייתה מדויקת. כשהכל היה רק עצוב ושחור (ועדיין ישנו) לא נותר דבר שינחם או יסייע לנשום מלבד ההומור. אפשר לומר הרבה על תכנית הסאטירה של קשת 12 - פוגענית, מפלגת, סובייקטיבית - והרוב גם יהיה נכון. אבל אי אפשר לקחת ממנה את זה שהיא מצחיקה, חדה ומדויקת, ואי אפשר לקחת ממנה את הערב ההוא בחודש הראשון כשהדמעות פסקו לראשונה מזליגתן ופינו מקום לחיוך אחד קטן. תודה.

עוד קצת שירה שטיינבוך

אם כבר בהומור עסקנו, אחד הדברים הכי טובים שקרו בשבוע הקשה הזה היה ספיישל "קופה ראשית" ששודר במוצאי יום העצמאות. לפני שבעה חודשים התאחדנו כולנו סביב השנאה לסינוואר, חזרנו להתפלג סביב עסקאות חטופים ובחירות עכשיו, וכעת התאגיד איחד אותנו שוב סביב השנאה הכי כיפית שיש: לשירה שטיינבוך. כמעט הושטתי את ידי דרך המסך כדי להחטיף לה סטירה בכל פעם שהיא ביקשה עוד "טיפי טיפי" בקול המעצבן - סורי אמא, את יודעת שאני לא דוגלת באלימות - אבל כאבתי יחד איתה כשסולקה באכזריות מהאירוע של הבכירים ביום העצמאות. הגיע לאביחי כל עלה גפן שאכל. למעט סצנת קיא דוחה במיוחד שגרמה לי להצטער על הנשנושים שאכלתי בזמן הצפייה, הפרק הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

אולי זאת רק אני, אבל מאז השבעה באוקטובר קומדיות אמריקאיות כבר בקושי מצליחות להצחיק אותי. כל בדיחה מרגישה מרוחקת, מנותקת, בעיקר שלהם. כשקמים לעוד בוקר של "הותר לפרסום" והשאלות שמרחפות מעלינו באופן יום-יומי הן "למה?", "לאן הולכים?" ו"עד מתי?", אנחנו זקוקים בעיקר למישהו שיבין אותנו באמת. אלו לא חייבות להיות בדיחות על סינוואר, על חטופים או על המחדל הגדול שטרם התבהר, זאת יכולה להיות רק קרן מור אחת בדמות כוכבה שכל צווחה שלה מצליחה למלא את הלב. ואם לתאגיד יש אחד כזה - הוא חייב לספק לנו עונה שלמה בהקדם.