המתעניינים בתורת הטראומה, שללמוד וללמדה צריך, ימצאו עקרונות ודוגמאות קיומיות לכך בסיפור המכות. בתפר שבין טראומה להחלמה של עם ישראל, סיפור הגאולה הלאומית יכול לשמש השראה למטפלים ומתמודדים עם טראומה, לתהליכי גאולה אישיים. עלינו להמשיך ולהעמיק בתורה עם הפריזמה בת זמננו, היודעת לתת שם למצבים ותהליכים אלה.

בסיפורנו, אלוהים בכבודו ובעצמו מתערב בתהליך. הוא תומך בקרבן המשנה את מעמדו, ומבטיח לו לצאת ממערבולת הטראומה אל מרחב ההחלמה. הוא ילווה אותו במסעו לארץ המובטחת. משה הוא הדמות המתווכת או אם נרצה- המטפל. הוא חוזר שוב ושוב על התקווה. עם העבדים רואים עצמם כאובייקט ממושטר, ממש כפי שראו אותם המצרים - כחפצים שימושיים, כלי עבודה בידיהם.

יש אפשרות לתהליכי צדק משני סדרים

בהפיכת המטה לתנין, משה מניח מיצג בכיכר: חפץ שימושי יכול להפוך ליצור חי. ישנה התמרה בעולם. יש אפשרות לתהליכי צדק משני סדרים וטבע. הקערה עתידה להתהפך על פיה, והפוגע, המצרי האכזרי יהפוך הוא עצמו להיות הקרבן. חוויתו של עבד המצוי בתחתית ההירארכיה, רגילה להיות מיוסרת ושקופה, חסרת מילים. הטראומה מאופיינת בקוצר רוח: הרוח קצרה, מקוטעת ולא רציפה. המצב הישרדותי ואין כל פניות לבהירות ולרוח מיטיבה. "כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו", במילותיו של רש"י.

העבודה קשה: כשהאנרגיה בגוף קפואה, כל פעולה נחווית כקשה. ובכל זאת על העבריים לעבוד. מנגנון הניתוק מאפשר להם להימלט מן הרגש הבלתי נסבל ולהמשיך לשרת את המצרים. להישאר בתפקיד הקרבן.

לעבדים אין פניות לחלומות. משה משיב את החלום, את היכולת לדמיין מציאות טובה, עמוק בתוך מערבולת טראומה. האמונה ש"לסיפור הזה מוכרח להיות סוף טוב" מתמירה ומרפאת. בטראומה החלום חמקמק. התחושה היא שהרע המתרחש עכשיו יישאר לעד. החוויהמשחזרת את עצמה בלי עתיד ותקוה לארץ המובטחת.

העבריים יכולים להיות תקועים בעברם בלי יכולת לשאת ראש אל האופק והתקווה. משה מציע אפשרות לבחור בעתיד. כמו שמם - ה"עבריים", הם מלשון תנועה, לעבר מטרה. משה ערל הפה הוא האיש לחולל טרנספורמציה זו בקרב העם הזה. הוריו ומשפחתו עבדים, אולם הוא שייך גם לבית המלך. הוא איש מגמגם, איש ה-גם וגם, במגע עם שני העולמות. לשקועים במערבולת הטראומה יש פעמים רבות תפיסה בינארית: או שאתה עבד או שאתה אדון. עברי או מצרי. משה הוא 'גם וגם', יש לו הגמישות והחוסן להיחלץ ממערבולת הטראומה ואף להניע אחרים למסע זה. "וַיֹּ֤אמֶר ה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה". הוא אכן ידע לעשות את זה, דווקא בגלל גמגומו.

פרשת השבוע: פרשת בא

כדאי שנבין משהו על שינוי נוירולוגי המתרחש בתנועה מטראומה להחלמה.

כמו שביל הצאן במדבר, המירעול, (הנוצר מהליכתה של עז בודדה) מתחזק ומתייצב עם כל תנועה של עז נוספת באותו מסלול, עד הפיכתו לעובדה, למסלול קיים. כך נוצרים מסלולי חיווט חדשים במוחנו. חיווטים עצביים מתבססים על חוויות חיינו. עם כל חוויה טראומטית ינועו אותות חשמליים המחזקים חוויה שלילית מוכרת. עם כל חוויה חיובית מתבססים חיווטים חדשים, ממש כמסלול חדש בהרים.

אחרי טראומה, מטפל יכול לעזור ביצירתם של חיווטים חדשים, המסתמכים על חוויות חיוביות (גם אם שוליות לכאורה). כל חוויה חיובית תגוייס בידי מטפל מיומן ליצירת החיווט החדש.

דמיינו שעם כל מכה במצרים מתחדש חיווט קטן, חיובי, בראשם של עם העבדים. הנה חוויה אחרת, שונה מהמוכר לנו. הנה הפוגע שלנו נפגע בעצמו. נסדקת האמונה שלעד הוא יתעמר בנו. הנה הפעם הוא נענש. יש סיכוי לצדק בחיינו. אולי אנו ראויים לכך. עוד מכה למצרים וחוויה בטוחה נוספת מחזקת חיווט זה במוח. אחרי מאות שנות עבדות נראה שאי אפשר ליצור חיווט יציב כזה עם פחות מעשר מכות ואחריהן 40 שנות מדבר. חוויה חדשה, מיטיבה ובלתי אפשרית מתחילה להתפשט.

חווית ההיפגעות יכולה להתחלף בחבירה לחלום והחלמה. קוצר הרוח יכול להתחלף בשלווה הנטועה בביטחון. מתפתחת האפשרות לחיות בלי פחד מהפוגע, תוך תחושת שליטה, חירות, ובחירה.

רצף המכות הוא רצף מתמיר בו הפוגע הופך להיות הקרבן. אלוהים הפך את התמונה. הקרבן והתוקף צופים יחד משני צדי המתרס במכות, זו אחר זו, ומשהו יכול להתחולל בתוכם, שינוי בחיווטים שבמוחם.

האם ליבו של פרעה יתרכך? האם בטחונם של העבדים ביכולת לשינוי יגדל? מרתק להתבונן כך בסיפור.

פרשת השבוע: פרשת בא

ליבו של פרעה נותר מאובן ואף מתקשה. ממלכת השעבוד שלו תקרוס ביום בו יהיה במגע עם ליבו המתרכך. הוא וליבו מפוצלים. הוא מפוצל מן הצל שלו: ע"פ המדרש, הוא עושה את צרכיו באין רואים בסתר בנהר, כאשר באור היום הוא המלך הנשגב. אנו מכירים פוגעים מסוג זה. הפוגע הפסיכופט כה מפוצל בתוכו. הוא לא יכול להודות אפילו בינו לבין עצמו בפגיעות שפגע, לא יגלה אמפתיה, ולא יבקש סליחה כנה.

ההקבלה בין הקרבן שעושה שינוי ובין הפוגע שאינו משתנה מוכרת מתחום הפגיעות ובקשת הצדק. יש מתמודדים עם פגיעה שעוברים חיים שלמים בתנועה פנימית מעוררת השתאות. לעיתים יש ברכה מיוחדת והפוגע עושה תנועה דומה, ומפגש ביניהם יכול לאפשר החלמה רבה. ניתן להיעזר בתהליכים כאלה בערוצי צדק חלופי. בסיפור שלנו הצדק הוא אלוהי, וזאת אולי הפנטזיה שלנו בכל סיפור פגיעה, אולם נראה שאלוהים מצפה מאיתנו כחברה, בדומה למשה, "להיות האלוהים ולבוא לפני פרעה".

התורה משקפת לנו: העבריים יעברו תהליך. פרעה יקשה את ערפו. העבריים יתנתקו מן הפוגע וזה העיקר. אלוהים נתן במהלך המכות הזדמנות לעבור שינוי. בני ישראל ניצלו זאת, המצרים לא. אותנו מעניינת הדרך של בני ישראל: "בא אל פרעה". לא משנה מה עם פרעה, עשה אתה את תנועתך.

מים יכולים להפוך לדם. דם יכול להפוך למים, בזמן שישראל והמצרים צופים ומשתאים. כשלמצרים אין מה לשתות זה מתבהר: יש יכולת שינוי בעולם. הקרבן יכול להפוך לבעל כוח וחיות.

נעמה פלסר היא פסיכותרפיסטית-גופנית העובדת עם טראומה ופגיעה מינית. חברה ב'בית-דינה'