עדויות מהשבי הצעירה שחזרה מהשבי משחזרת: "בכל פעם שאלתי אם עומדים לרצוח אותי"

מספר שבועות חלפו מאז שאגם גולדשטיין אלמוג חזרה מהשבי בעזה עם בני משפחתה. בראיון לאילנה דיין בגלי צה"ל הבוקר (ה') היא מספרת על החטיפה שאירעה לאחר הרצח של אביה ואחותה הגדולה, וגם על הרגעים הכי קשים בשבי, אותם הייתה רוצה למחוק מזכרונה.

הרגע שהבנתי שלקחו אותי מהבית ואני בעזה

"אני זוכרת את הכניסה שלנו לעיר, לשם, ופשוט אמרתי לאמא 'אמא הולכים לאנוס אותי, הולכים לאנוס אותי'. אבל לא באמת הבנתי, כאילו לא. גם הם נראה לי לא הבינו, הם היו באיזה אאוט כזה, אמרו לי 'עוד כמה ימים את בבית, יום שלישי את הולכת הביתה'. אבל עד עכשיו אני לא מבינה שהייתי שם, מרגיש לי שזה סיפור של מישהו אחר, מרגיש לי שלא באמת היה איזה רגע של הבנה של המצב הזה, לא יודעת אם אי פעם נבין באמת שהיינו. אבל הרגע הזה, אני זוכרת שאמרתי לאמא שהולכים לעשות לי משהו, זה הרגע שהבנתי שבאמת לקחו אותי מהבית ואני פה".

על השאלה האם הייתה מודעת למלחמה שפרצה בארץ, היא עונה שהייתה מנותקת לגמרי. "לא האמנו שכל הטירוף קורה, לא האמנו, היינו בטוחים שוויתרו עלינו, שעכשיו רוצים לנצח את המלחמה הזאת. גם על פי דברים ששמענו מהרדיו. לא, לא האמנו בכלל לא בצורה הזאת. הייתה איזושהי תקווה שנחזור ואבא שלי יחכה לנו על כיסא גלגלים. ים כבר ידענו, לא היה לזה סיכוי, אבל לא יודעת, אבא שלי עוד הייתה איזשהי תקווה קטנה. אבל הרדיו סגר לנו שם, שמענו בדיוק מה שהיינו צריכים לשמוע, שמצטערים על אבא וים וזהו".

"פחדתי מהפצצות חיל האוויר"

"הכי הכי פחדתי בלילות, עם כל הקושי שבדבר הכי פחדתי מההפצצות של חיל האוויר, כל לילה. בהתחלה היה את הפחד מהם שזה היה הפחד הכי גדול, כי למלחמה ולהפצצות לקח זמן להגיע, לקח איזה יומיים עד שהמדינה כזה עשתה חשובים. בהתחלה הם היו הפחד, כי אז כבר יש פחדים מפחידים יותר, התחושות הקשות האלו". גולדשטיין-אלמוג מתארת כי היא שהתה בקבוצה מצומצמת יחד עם אמה ושני אחיה הקטנים, "היו שם פגישות עם עוד חטופים מישראל, עוד אנשים, אבל רוב הזמן היינו לבד".

המעברים בין השובים השונים היו הכי איומים

"אני חושבת שאת המעברים בין אנשים שם הכי הייתי רוצה למחוק, בין מקום למקום. כל מעבר שאלתי אם עכשיו הם הולכים לרצוח אותנו. אני חושבת שהייתי רוצה למחוק את זה ממני, שבכלל לא תהיה לי את השאלה הזאת בחיים שלי 'אם הולכים לרצוח אותי, אם הולכים להרוג אותי?'. לאבד את הביטחון ברמה הכי גבוהה, ולהיות אדיש לזה, לשאול את זה כאילו שאלה יומיומית כזאת - 'אתם הולכים להרוג אותי?'. וזה לא לצפות לתשובה של 'לא מה פתאום', זה 'לא לא לא' אבל כאילו 'אם יגידו לנו, אנחנו נעשה את זה אבל כרגע זה לא'. זה נטו מהתחושות שלי, מה שהרגשתי, הקלות שבאנו עם שאלה כזאת, אבל גם הקלות שזה, אני שאלתי את השאלה הזאת, ז הערך לחיים שלי השתנה, שלהם תמיד היה שונה משלנו, אבל שלי השתנה אחרי דבר כזה".

[[1172465]]