בתוך המלחמה הקשה בה נמצאת ישראל, נמצאים גם כלי התקשורת שנמצאים בכל הזירות ומעדכנים כל העת במתרחש בדרום. בין היתר נרשמים גם ראיונות רבים עם ניצולים ונפגעי מתקפת המחבלים. במכתב שמוציאים קבוצת עובדים ועובדות סוציאליים הם קוראים לבצע את הראיונות בצורה נכונה וכותבים: "ראיון של אנשים אחרי אסון הוא דבר קריטי בניבוי יכולת השיקום שלהם".

"אנשי ונשות תקשורת יקרים ויקרות, בימים הבאים יהיו מרואיינים רבים שעברו את האסון בגופם. אנחנו, עו"סים ועו"סיות, מטפלים קליניים בנפגעי אסון, מבקשים את עזרתכם - בהעברת המסר הבא: ראיון של אנשים אחרי אסון הוא דבר קריטי בניבוי יכולת השיקום שלהם. אתם יכולים להשפיע על סיכוייהם ועתידם" הם כותבים

"יש למראיין תפקיד מכריע באופן שבו תתעצב הטראומה"

"מספר הנפגעים - עצום. מספר המשפחות שלהם - עצום עוד יותר. ולכן מעגל נפגעי הטראומה גדול מאוד" הם כותבים לאנשי התקשורת. "המחקרים מדברים על כך שב-80% מהמקרים, תהיה החלמה טבעית מהטראומה. כדי שזה יקרה, צריך לעזור לעבד אותה ב-48 השעות הראשונות לאחר האירוע הטראומטי. כשאנשים נפגעי אסון באים להתראיין (בגוף רפואי או בגוף תקשורת) - יש למראיין תפקיד מכריע באופן שבו תתעצב הטראומה".

העובדים הסוציאליים מפרסמים מספר נקודות חשובות לראיונות עם ניצולים:

● לא לדבר איתם על רגשות, תחושות, איך הרגשת, איך אתה מרגיש, אלא אם כן ממנפים זאת לעשייה. פנייה אל הערוץ הרגשי עלולה ליצור אצלו תחושת חוסר מסוגלות שתוביל להתקבעות של פוסט טראומה.
● כן לשאול אותם על הנרטיב - מה היה, מה היה סדר הדברים, מה תעשה עכשיו, ובעיקר בעיקר איך מתכננים לעבור את הימים הבאים (במובנים של פעולות, מה מתכוונים לעשות). זה יעזור להם להכניס סדר וארגון לאירוע. זה יצמצם כאוס, חוסר אונים, "הכול שחור" ו"אני רוצה למות" או "אין לי כוחות".
● כן למסגר איתם את האירוע הקשה, לעזור להם להיבנות מן הריאיון, לעודד אותם להתחזק, להיות עסוקים או לפנות לסיוע של מרכזי חוסן כדי להגביר את החוסן והיכולות שלהם לימים הבאים, עד שהמצב יתבהר.
● לתת לגיטימציה לתחושות שלהם, לתסכול, לאי הוודאות המשתקת, אבל.. לא לתת לזה כותרת של אובדן עשתונות וחוסר תקווה. במובנים מסוימים, גם להזכיר שעכשיו הצבא פועל ועושה ככל יכולתו כדי לפעול נגד המחבלים.

"הימנעו מהצורך להגיע לעומקים רגשיים"

הם מסיימים וכותבים: "אנא, עזרו לנפגעי האסון ולאנשי המקצוע. הימנעו מהצורך להגיע לעומקים רגשיים ולהתפרצות רגשות שאין אחריה מישהו ש"יחזיק" אותה, שיהיה שם עם האנשים. האנשים האלה צריכים לחזור אחר כך לחיים, וחובתנו לוודא שהם יוכלו לעשות זאת, ישמרו על רציפות תפקודית, ולא ייבלעו לחור השחור של האסון והייאוש".