לפני חמש שנים חוויתי נס מטורף

לפני חמש שנים, כמה ימים לפני חנוכה, חוויתי נס מטורף. זה היה בוקר רגיל, הלכתי לעבודה ויצאתי מוקדם כדי לקנות מתנות לילדים לחנוכה. האיש שלי ממוצא אמריקאי ואימצנו את המנהג של משפחתו שכל יום בהדלקת נרות נותנים מתנה לילדים (אגב, ממליצה לא לאמץ את הרעיון. כשהם קטנים זה כיף וקל, כשהם טינאייג'רים צריך לקחת משכנתא כדי להצליח לשמח ולקלוע למה שהם רוצים). הסתובבתי באזור התחנה המרכזית ונחלתי הצלחה עם איתור מבצעים וקניה מהירה של מתנות וכך מצאתי את עצמי עם שתי שקיות ענק מפוצצות, הולכת לכיוון תחנת האוטובוס הביתה מרוצה מאוד מהאפקטיביות של עצמי.

לפתע קלטתי בשברירי שניה גבר רץ אחרי גבר בורח אחר, ומקלל אותו בקללות הכי חריפות שניתן לתאר. במהלך הריצה הגבר הראשון נתקל בי ובשקיות הענק שלי ומיד אחר כך השני תפס אותו והפיל אותו לרצפה. אני נבהלתי וברחתי משם, כדי לא להיקלע לזירה האלימה. היתי בטוחה שמדובר בגנב שלקח משהו מחנות בתחנה המרכזית ושבעל החנות החליט לתפוס אותו וללמד אותו לקח. תוך שניה הבנתי שמדובר בסיפור אחר כי ראיתי לפני מאבטח חסר הכרה, שוכב על הרצפה. מד"א עוד לא הגיעו. לעזאזל, זה פיגוע! ההכרה שטפה את כל הגוף שלי באימה גדולה. מחבל נתקל בי חזיתית! הלם.
כל ההתרחשות הזו תועדה במצלמות האבטחה בתחנה וכשראיתי את הסרט הבנתי את גודל הנס. 

לפני שלוש שנים וחצי לא קרה לנו נס

לפני שלוש שנים וחצי לא קרה לנו נס. הבן שלנו עבר פגיעה מוחית קשה בשל חיידק שחדר לדם והפך לסיעודי לחלוטין, לא מדבר ולא אוכל, הכל השתנה. 

בשבועות הראשונים בטיפול נמרץ התפללנו לנס ואיתנו אלפים, כאלו שהכרנו וכאלו שלא מדרום ועד צפון, מחוות שחיממו את לבנו. גם בשנתיים הנוספות כשעברנו לאשפוז בבית חולים שיקומי, שמרנו על אופטימיות ותקווה זהירה שיהיה מפנה בעלילה וגם אם לא יחזור לעצמו אולי לפחות יחזור לדבר? אבל זה לא קרה. התקווה לנס היא מה שהחזיקה אותנו בשפיות יחסית אז ואולי גם היום, כשאנחנו מצליחים להכיל יחד בתודעה שתי מציאויות פרדוקסליות. מצד אחד מבינים היטב שאלו החיים, קורים אסונות ואנחנו חטפנו את זה חזק במיוחד, הפגיעה קשה ומובנת רפואית ואת השלכותיה אנחנו מרגישים היטב ביום יום, לא חיים בסרט. עם זאת, חיה בתוכנו גם הידיעה שאף אחד לא נביא, לא ניתן לחזות את העתיד, ומי יודע, אולי משהו טוב יפציע ויפתיע אותנו יום אחד. אם יש מסר שהיתי רוצה להעביר מכאן לצוותים רפואיים שמטפלים בילדים ובהוריהם היא אל תנפצו לנו את התקווה! תנו תקוה זהירה ומבוקרת להורים מתמודדים. היא זו שנותנת כוחות לקום בבוקר ולהיטען באנרגיות הדרושות כדי לטפל בילד ולתפקד. 

האם אני מאמינה בניסים והשגחה עליונה? או שהכל מקרי ועולם כמנהגו נוהג? אחרי אסון, השאלות האלו לא נותנות מנוח.

כשמתרחש נס, אנחנו מרגישים שכח עליון פרש מעלינו כיפת הגנה ושמר עלינו. כשמחכים לנס והוא מבושש לבוא, מרגישים נטושים ועזובים. התנודות האלו במסע החיים יכולות לייצר תפיסות עולם מורכבות ופרדוקסליות בתוכנו.

אני למשל, אישה אורתודוקסית שכבר לא מאמינה בעיקרון של "השגחה פרטית", רק כך הצלחתי להשיג שלוות נפש תאולוגית. מאמינה שהבורא יצר עולם עם חוקי טבע וההתערבויות הן רק לטובת עם ישראל, לא לטובת הפרט הבודד שחי את חייו ומתמודד עם אסונות, מחלות, אובדנים ושכול. אני שומעת תחושות דומות מנשים שעברו טיפולי פוריות סיוטיים, מכאלו שעברו אובדנים משולשים ואף מאלו שעובדים עם השכבות החלשות ביותר בחברה ורואים מראות קשים. אחרי שעות וימים של תפילות טעונות, הנפש מתעייפת. התשובה שמשייכים לאל ש"גם אבא אומר לפעמים לא" היא לגיטימית אך אולי גם אבא משחרר את הילד לצעוד לבדו, ליפול ולקום? במסע הזה, המלא תקוות ואכזבות, כולנו מייחלים לניסים. עד אז, מנסה לראות את הנס הקטן, היומיומי, הנצחונות הלא מדוברים, שנמדדים במילימטרים אך חשובים לא פחות.

מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן בריאה ומנהלת שותפה של קבוצת פמיניסטיות הלכתיות.