אף פעם לא התחברתי לתנועת ה-MeToo. הרגשתי שזה עוד משהו שהפמיניזם הרדיקלי מנסה לנכס לעצמו ולקבע נרטיב לפיו כל אישה היא קורבן, וכל גבר הוא טורף מרושע בפוטנציה. גם את השיימינג והרס המשפחות אני לא אוהבת, כל כך קל להרוס את שמו הטוב של האדם, ולפעמים נדמה כאילו זה כלי לחרב קריירות או להשקיט אידיאולוגיות. יש משטרה (נניח), יש בתי משפט בירושלים, תנו להם לעשות את העבודה. מבטיחה להוקיע כל מי שימצא אשם.
אבל לאחרונה, אין לי אלא לנוע בחוסר נוחות בכיסאי האנטי-פמיניסטי ולהבין שמשהו כאן דפוק מהיסוד. כל כך הרבה סיפורים איומים התגלו. הכל לכאורה, הכל בכאילו, חלק מהדברים אי אפשר באמת לבדוק, חלק מהמתלוננות לא רוצות לדבר, ולכי תדעי באיזה עולם את חיה. הייתי רוצה לסנן את המקרים האלה, לבחור מה לשמוע ומה לא. הרי לדעת באמת אני לעולם לא אוכל בלי פסיקה של שופט, וחלק מהמקרים לעולם לא יגיעו לידי כך, אלא ישארו בגבולות הלכאורה. לכן, הייתי רוצה להימנע. אבל איכשהו, בעבודה שבחרתי לעצמי, זה בלתי אפשרי.
לטעמי, הדבר הכי נורא הוא לא הרוע שמשתקף מסיפורי האימה שמתגלים כאן חדשות לבקרים. זה החלק הכי פחות מפתיע. רוע היה, ותמיד יהיה, ואין לנו אלא להתגונן מפניו ולהתנער ממנו בכל הכוח. הסיפור האמיתי שאמור היה להדיר שינה מעינינו בלילות, הוא איך אנחנו אמורות לזהות אותו ועדיין להישאר נורמליות.
רוב האנשים לעולם לא היו פוגעים בנשים
אני כל כך משתעממת מגינויים נגד רצח נשים. זה מובן מאליו וחדגוני. הרוב המוחלט של האנשים שאני ואתם מכירים, כנראה לא היו רוצחים נשים. מי שעושה את זה, אלו השוליים הקיצוניים, הקצוות של הטירוף שתמיד יהיה איכשהו קיים בעולם המופלא והנורא של הקב"ה. מה שכן הייתי רוצה לשמוע, מה שכן הייתי רוצה לראות בתוכניות דוקו למיניהן, הוא איך לעזאזל אני אמורה להגן על עצמי ועדיין לא לפתח פרנויה קשה. איך אני אמורה לחיות באחריות וזהירות, ועדיין, לא בפחד.
לפעמים נדמה לי שזר לא יבין זאת, את ההרגלים הקטנים שאנחנו, הנשים, מסגלות לעצמנו עם הזמן אפילו בלי להרגיש, עד שזה נהפך לטבע שני: הצעדים ברחוב בשעת לילה מאוחרת, המבט מעבר לכתף, לתת לבחור מאחורה לעקוף אותך. זו הריצה בחדר המדרגות, לוודא שדלת הבניין באמת נסגרה מאחורייך. ההיסוס הקל לפני שאת נכנסת לחניון חשוך, ולוודא שהמפתח נעוץ היטב בין האצבעות.
זה ההרגל הזה, להתקשר לאחותי כשמגיע האינסטלטור ואני לבד בבית, רק כדי שהיא תשמע. לתהות, בינך לבין עצמך, האם נהג המונית הוא נחמד מדי או מטרידן, ולפעמים, כשאת עייפה, לבחור באפשרות הראשונה, פשוט כי אין לך כוח לחוש מושפלת. לוודא שהמבט של בן שיחך לא גולש נמוך מדי מקו הסנטר שלך, ואם כן, להבין בחלחלה, שהשטחים האפורים, הלא מורגשים האלה, הם הכי הכי נוראים.
זה תמיד לרקוד בחוסר איזון על החבל הדק שבין זהירות בריאה, פרנויה וחוסר אחריות מוחלט. לעמוד על המשמר, עם פקידים ושכנים, לא לשוטט לבד באזור חשוך מדי, וגם לא לשכוח להתקשר לאמא ולהגיד שהגעתי.
ואחרי כל זה, לכי תהיי נורמלית. תחייכי לזרים, תבטחי בעמיתים, תפתחי קשרי ידידות עם שכנים, תצאי לדייטים, תפתחי את הדלת לשליח בלי לחשוב פעמיים. למרות החשיפות, והתחקירים, והסיפורים שבאמת ובתמים שוברים את הלב, זה האתגר האמיתי. לחיות בשלווה, בביטחון מלא בסובבים אותך, באמון מוחלט בטוב לבם ויושרם של מרבית האנשים, נשים וגברים כאחד.
אחרי כל זה, לכי תהיי נורמלית.