תיקוף זוהי דרך תקשורת בסיסית, חוסר ממנה בילדות יכול להסביר קשיים רבים בהמשך החיים.
התיקוף ההורי קורה כשההורה נותן מקום לרגשות הילד, מהדהד ומאשר לילד את רגשותיו. מסביר לעצמו ולילדו למה הוא "צודק" כשהוא מרגיש מה שהוא מרגיש.
כשהילד בא ואומר שכואב לו, או קשה לו, ההורה מאשר את הרגש או את המחשבה, של הילד: "כן, זה כואב, זה עצוב, זה קשה", ההורה שוהה יחד עם הילד רגע עם הרגש: "בטח שאתה בוכה, זה מאוד מעליב כשחוטפים לך משחק", או "אתה צודק שאתה כועס כל כך, זה נורא מרגיז מה שהוא עשה לך" או אפילו "אתה צודק, זה נורא כואב ליפול ככה, נראה לי שגם אני הייתי בוכה אם הייתי נופל כמוך".
חשוב לומר כי אין זה סותר בשלב הבא להציב גבול או לתת פתרון, אבל חשוב יותר, לא לדלג בקלילות על השלב הזה אל עבר הפתרון הגואל. באופן הזה, העולם הרגשי של הילד מקבל פידבק, הדהוד חיצוני, תוקף והילד לומד לסמוך על רגשותיו ומחשבותיו, להקשיב להם ולפעול בהתאם.
כך גם אם הילד לא תמיד יודע להסביר לעצמו מה עובר עליו, הוא גדל בתחושה שיש לו מקום, רואים אותו ואת צרכיו הכמוסים. עם הזמן הוא מפנים את ההורה ולומד לראות את עצמו, לומד להבין את רגשותיו, להאמין להם, העולם הרגשי והפנימי שלו, נבנים בצורה בריאה ויציבה. ילד שזוכה לתיקוף יגדל להיות עם יותר חוסן, עמידות רגשית ונפשית ועם פחות הזדקקות לאישורים חיצוניים.
חוסר תיקוף הורי,
נוצר כשהילד בא אל ההורה עם קושי ולא ניתן הדהוד לקושי או הקושי מבוטל. זה קורה אולי מתוך קושי אישי של ההורה (לא מתוקף בעצמו), חוסר פניות רגשית או חוסר פניות בשל עומס היומיום. זה קורה לפעמים גם מתוך רצון לגונן, מתוך הקושי לראות את הקטן סובל, ההורה עושה כל שביכולתו כדי לסייע לילדו להתאושש מהר ולעזור לו לעבור ממצב של סבל למצב של נוחות או שמחה. הוא מציע פתרון מיידי, הוא ממהר לבטל את הרגש הקשה או להקטין אותו מחשש שמא יחליש את הילד, יהפוך אותו למפונק או רכרוכי או מתוך רצון לעודד אותו. זה נכון, זה מובן. לא כל כך נעים לראות ילד בוכה, עצוב, פגוע, חלש.
לדוגמא ילד בוכה כי קיבל מכה, מאוכזב כי קיבל ציון נמוך, נעלב כי צעקו עליו ותגובת ההורה היא: "זה לא נורא, לא קרה כלום זה רק מכה , זה שום דבר, קח סוכריה, תפסיק לבכות, תתאמץ יותר, זה לא באמת קשה, אתה סתם בוכה". בתגובה כזו ההורה לא מהדהד את הקושי, מתעלם מרגשותיו של הילד, סותר או מבטל אותם או רץ ישר לפתרונות. כך הילד לומד לא להקשיב או להאמין לרגשותיו ומחשבותיו, "הרגשתי כך או חשבתי כך אבל ההורה אמר לי שזה לא כך... "
כלי שימושי לתיקוף מול ילדים :
שמש"ה:
- שיקוף - לשקף במילים פשוטות את הארוע. יאיר לקח לך את הנדנדה למרות שאתה היית שם ראשון, אז הרבצת לו.
- מיקוד - בזמן ובמקום. זה לא ארוע מתמשך וחסר גבולות. היום אחה"צ אצל סבתא
- שיום - של הרגש ותיקוף שלו. להכנס לראש של הילד. מה הוא הרגיש שם? (אם תעשו את השלב הזה טוב, כאן הילד יפרוץ בבכי וזה סימן שקלעתם בול). יכול להיות שהרגשת כעס מאוד גדול כי אתה היית שם קודם ואתה תפסת והרגשת שזה לא הוגן ושהוא מנצל את זה שהוא גדול ממך.
- הבהרה - של הגבול שאתם בוחרים לשים.
יחד עם זאת במשפחה שלנו אנחנו לא מכים. אתה צריך לבקש סליחה על כך שהרבצת לו.
כדאי לזכור שאף אחד מאתנו לא קיבל תיקוף הורי כל הזמן. זה היה בלתי אפשרי להורינו וזה בלתי אפשרי לנו. אנו נתונים רוב הזמן ברשת שלימה של אילוצים ולחצים וזה בסדר. עם זאת כדאי לשאוף לכך שהחוויה המרכזית תהיה של תיקוף כשזה כך, הילד יכול להכיל גם חוויות שאינן מתקפות מידי פעם. אולי הוא אפילו יאמר "לא נכון אבא, זה מאוד כואב, אתה לא בגוף שלי אז אתה לא מרגיש" או "הילדה הזו באמת העליבה אותי אמא, זה לא סתם שטויות". אם הם אומרים לכם כך, סימן שבכל זאת עשיתם עבודה טובה וגידלתם ילד שיודע לתת תיקוף עצמי.
אנשים שגדלו ללא תיקוף הורי באופן קיצוני, עשויים לגדול להיות אנשים שלא יודעים או ללא הכלים לעשות תיקוף עצמי. העולם הפנימי עלול להיות נוקשה, עם קושי לתקשר את הרגשות שלהם לעצמם. הם עשויים להזדקק לקבל תיקוף ואישור מבחוץ ולפתח בזה תלות או ההיפך, ניתוק רגשי. בנוסף, הם לא ידעו לתקף אחרים, ועשויים לגדול להיות בעצמם הורים לא מתקפים.
יש רמות שונות של חוסר תיקוף ויש שונות רחבה בתגובתיות מפני שקיימים עוד משתנים רבים, אך ניתן לומר שהמנעד נע בין הרמה הנמוכה שהיא לא לתת מקום או הכרה בקושי וברגש, "תתאמץ יותר אז תצליח".
ועד מצב של חוסר תיקוף קיצוני, לדוגמא כשהאם נמצאת בדיכאון קשה לאחר לידה ללא כוחות לייצר מימיקה בתגובה לתינוק. אם שלא מחייכת בחזרה ולא מתקפת את הבעות הפנים שלו, לא יוצרת התקשרות ראשונית תקינה. מצבים כאלה עשוים לגרום לתגובה פוסט טראומטית מורכבת של ממש והפרעות נפשיות אחרות. עם זאת יש לזכור שגם במצבים קיצוניים כאלה, פעמים רבות מקבל מבוגר משמעותי אחר את תפקיד האם ומצליח לפתח אצל הילד צרכים בסיסיים אלו.
קשיים שעשויים להתפתח בעקבות חוסר בתיקוף הורי:
- ניתוק מרגשות- אנשים שמתארים את עצמם כשכלתניים ורציונלים אך בעצם מסתירים ניתוק רגשי עמוק מעצמם ומהזולת.
- עולם רגשי דל- קושי לזהות את הרגשות של עצמם, פקפוק בנכונות הרגשות של עצמם, קושי להקשיב או לפעול לפי הרגש, קושי בקבלת החלטות.
- חוסר ביטחון עצמי- כשאדם לא מכיר את רגשותיו, לפעמים מתערער בטחונו בעצמו ומתוך כך גם בעולם, לפעמים אדם כזה שם מסכה כלפי חוץ של ביטח עצמי, אך אם יהיו לו קשיים או כשלונות, הוא ישבר ויתקשה מאוד להכיל זאת. הקול הפנימי שלו יהיה קול נוזף, ביקורתי ומלא באשמה. אדם כזה פעמים רבות, ישאר בקשר או במקומות שקשים לו ויתקשה לייצר שינוי מכיוון שלא יודע לזהות את הרגשות הנכונים בעצמו ולהאמין לעצמו שאכן קשה לו ויש צורך בשינוי. ויתכן שמשחזר דפוס מוכר מהילדות של חוסר הכרה בקושי.
המעגלים המשניים של חוסר תיקוף בילדות עשויים להיות: קושי לייצר שינוי, צורך בחיפוש של אישורים מבחוץ, תלות וחרדת נטישה, קושי להיות לבד, תחושת שעמום פנימי, תחושת ריקנות פנימית, חיפוש תמידי של ריגושים, קושי בלפגוש רגש, קושי להעמיק רגש, קושי בלהתמודד ולעכל רגשות לבד עם עצמך.
מה שעלול להוביל להתמכרויות לסוגיהן השונים או אכילה רגשית על מנת להפחית את עוצמת הכאב של עולם הרגשות הלא מתוקף והלא מפוענח. במקרים חריפים יותר אף דיכאונות, ו"הפרעות אישיות".
להיות בקשר זוגי עם אדם לא מתקף, עלול להיות חוויה לא פשוטה ומתסכלת מאוד. אדם זה עשוי לא לדעת להקשיב או להשתתף בכאב של בן, בת הזוג או הילדים ויתקשה מאוד לשתף בכאביו ולכן יחווה כלא מעורב ולא מתמסר לקשר. בן הזוג שכן מודע לעולם הרגשי שלו עלול להרגיש בודד בתוך הקשר. אולי כמו חוויה של משחק פינג-[]\פונג שבצד השני לא עומד אף אחד והכדורים נופלים אחד אחרי השני.
אם אתה קורא את מה שנכתב פה ומרגיש שזה ידוע לך - נפלא! אתה יודע איך לתקף את עצמך ואת הזולת, כפי הנראה אתה נותן תחושה של מקום, מרחב ונראות לאנשים שלידך. שים לב. אחרי שמתקפים, שוהים ברגש, מאפשרים לו להיות, אם אתה רואה צורך והאדם שמולך מבקש ממך. אפשר גם ולעזור עם פתרונות אקטייבים.
אם אתה נתקל במושג לראשונה ומה שכתבתי כאן עוזר לך להבין כמה דברים על עצמך, הוריך או על בת או בן זוגך, אתה יכול להתחיל לחתור לשינוי, להתחיל ללמוד לתקף את עצמך ואחכ את הילדים ואת האחרים בסביבתך.
אפשר ללמוד לתקף את עצמנו ואת זולתנו. זה תהליך שדורש לימוד ותשומת לב לעולם הרגשי. לתת הכרה ומקום לרגש עשוי להוביל לריפוי ביחסים שלך עם עצמך ועם זולתך וריפוי נפשי ופיזי.
אנו מאמינים שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש.
שמחי שמואלי מטפל קוגניטיבי התנהגותי - cbt
שולמית מור יוסף מטפלת קוגניטיבית התנהגותית - cbt