חכמים דרשו את המילה "מצורע" כלשון נוטריקון למוציא שם רע, כדי ללמד שהמוציא שם רע, הולך רכיל ומספר לשון הרע, נידון בצרעת (ראו למשל ויקרא רבה פרשה טז וערכין טו, ב). בעקבות דרשות אלו הקדיש רבי יצחק עראמה בעל העקדה את דבריו בפרשת מצורע לנושא איסורי רכילות ולשון הרע.
בעל העקדה פותח במעלת כוח הדיבור שניתן לאדם ובהחמצת מעלה זו בשימוש בלתי ראוי בכוח הדיבור; כך הוא כותב (שער סב):
שני תפקידים נועדו לכוח הדיבור: עניינים הכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר. המשתמש בכוח הדיבור לעניינים שאין בהם תועלת או שהם מזיקים נמשל "למי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו, והלבישו לחמורו", למי שנותן "נזם זהב באף חזיר". זוהי החְטאה של הכוונה האלוקית בנתינת כוח הדיבור לאדם.
בתהליך טהרת המצורע רואה בעל העקדה רמזים לעניינים אחדים בנושא כוח הדיבור טומאתו וטהרתו, כך למשל הוא מציע ששתי הציפורים המצייצות שצריך המצורע להביא ביום טהרתו הם כנגד שני התפקידים שנועדו לכוח הדיבור:
שתי הציפורים שמביא המצורע הן ציפורים טהורות (פסוק ד), כדי להורות ששני התפקידים של הדיבור הם טהורים. אבל המצורע טימא את פיו בדיבור אסור ולכן הוא זקוק לטהרה.
דוגמה נוספת: הכהן המטהר מַזה מדם האשם על תנוך אוזן המצורע המיטהר ועל בהונות ידו ורגלו הימניות (פסוק יד), כדי לרמוז למצורע שהוא אשם בשלושה איברים ראשיים: "כי האוזן כלי מיוחד לדיבור אשר חטא בו כי אוזן מילין תבחן (על פי איוב יב, יא; לד, ג)... והנה היד הוא כלי המעשה... והרגל שהוא כלי התנועה... והיו הימניים לומר כי כולם נעשו שמאליים... "
אמנם אחרי הזאת הדם מַזה הכהן מלוג השמן שהביא המיטהר שבע פעמים לפני ה', ולאחר מכן – "וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם" (פסוק יז); וכותב בעל העקדה:
דם האשם מסמל את החטא, והשמן מסמל את הרפואה מן החטא. השמן ניתן "עַל דַּם הָאָשָׁם", על אותם איברים שניתן דם האשם כדי ללמד "שרפואת הדם הזה והסרת כתמיו היה בקבל עליו אור התורה האלהית ומצוותיה". החטא היה בשינוי ייעוד האיברים מן הימין אל השמאל, והתיקון הוא בקבלת "אור התורה האלהית ומצוותיה" ובהפיכת "כל הפעולות השמאליות אל הימין".