הראשון שאכל בשר היה דווקא נח. מאותה העת מתחלק העולם לשנים: יש כאלו שיסקרן אותם מה היתה דעתו לראשונה על הטעם החדש, הארומה, האם הוא עישן את הבשר? עשה על המנגל? באלו תבלינים תיבל אותו? ויש שיעסקו בשאלה – כיצד היה נח מסוגל לאכול את בעלי החיים שרק לפני רגע שהה איתם בתיבה וטיפל בהם שנה שלימה? האם הוא לא נקשר אליהם?
ישנם פולמוסים שבהם כל אחד מהצדדים מחדד עמדות, עד שנדמה שמדובר בקווים מקבילים שלא יפגשו לעולם, אך למען האמת, הגדרה מדויקת של נושא הדיון תגלה שרב המשותף על המפריד. כזה הוא הדיון כלפי איסור צער בעלי חיים בתעשיה. איך אני יודע? מצד אחד של המתרס עומדים אלו הזועקים את זעקת בעלי החיים, אך במבחן המציאות רבים מהם מחליפים את תזונתם בירקות עלים, שעליהם מאות ייצורים חיים. ומנגד עומדים אלו הטוענים בתוקף שבעלי החיים נועדו לשמש את האדם, ויש לו זכות מוחלטת עליהם, אך במבחן המציאות רובם יתכווצו באי נוחות כאשר ייחשפו לנתונים ולסרטונים מתעשיית המזון. ההבדלים אם כן מצויים בעוצמת התגובה לכל אחת מן העובדות.
אז מה באמת גורם לנו לחוש אי נוחות כלפי תעשיית המזון?
הסוד ביחס שבין האדם ובעלי החיים מתגלה עוד לפני בריאתו: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ". אנו רגילים לומר שבעלי החיים נבראו בשביל לשרת את האדם, אך מהפסוק אנו לומדים שגם ההיפך הוא הנכון, מטרת בריאת האדם היא למען בעלי החיים, לשלוט בעולם ולנהל אותו ("וירדו" = "וישלטון", אונקלוס).
כיצד מנהלים את בעלי החיים? שיטת הפסיקה המקובלת בהלכה כמעט איננה מגבילה את שימושי האדם בבעלי החיים (רמ"א אבהע"ז ה, יד), המכנה המשותף של המקרים שנאסרו מחמת צערם של בעלי החיים הוא כאשר האדם בוגד בייעודו 'לנהל' ומתחיל כ'לנצל'.
התורה מתירה לנו להשתמש בבעלי החיים כל עוד הדבר נעשה מתוך חשיבה ניהולית, כאשר אנו מבינים שתועלת העולם כולו היא שבעל החיים כעת ימלא ייעוד מסוים. דוגמא נהדרת לכך היא שאלת הניסויים הרפואיים בבעלי חיים, בהם טובת האנושות מכריעה לבצע שלא להמנע מפיתוחים רפואיים בשל הצורך לנסות אותם קודם לכן על בעלי חיים. ומנגד נאסר גידולם של עגלי החלב, המקבלים תזונה לקויה רק על מנת שגוון הבשר שלהם יהיה שונה (אגרות משה אבהע"ז ד, צב). זהו לא שימוש נכון במשאבי העולם, אלא התייחסות כהפקר ובשיטת 'השתמש ככל יכולתך'.
ההבדל בין 'ניהול' ובין 'ניצול' מלווה אותנו לכל אורך ספר בראשית, אבותינו התמחו בגידול ורעיית צאן, הכולל טיפול עד כדי מסירות נפש לטובת הצאן (כפי שמתאר יעקב אבינו), חמלת הרועה מובאת כסמל ומופת של חמלה "כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל". מנגד מציג המקרא את נמרוד, עשיו וישמעאל כאנשי ציד, הפוגשים את בעלי החיים רק כאשר הם זקוקים להם, ונהנים מתרומת הטבע בלא לתרום חזרה מאומה.
הקו המנחה את תעשיית המזון כבר מזמן אינם השיקולים הנוגעים לרווחת העולם, אלא רווחי המגדלים והסוחרים. הדבר בולט בתעשיית העופות, הכוללת ייצור זני עופות חדשים רק כדי למהר את שלבי הגידול, וגריסה של מחצית מן האפרוחים רק משום שלא כלכלי להחזיק אותם, כל אלו נותנים תחושה של ניצול משאבי הטבע, ולא של ניהול נכון. על מנת לתקן את המצב חייבים להעביר את ההחלטות בנושא לוועדת אנשי הגות ורוח שיקבעו את כללי המשחק.
ובמשפט – צערם של בעלי החיים הוא מחיר אפשרי, אך מה עם מימוש הייעוד שלנו בעולם, "ורדו בדגת הים". קיבלנו תפקיד, האם אנו עומדים בו?