ימים שמציינים במיוחד הם סימן שמתעלמים מהם בשיגרה.
היום יום המודעות לבריאות הנפש, ואם יש דבר אחד שלמדתי לאורך השנים זה שאם קובעים יום ציון לאיזה אירוע, סימן שזה היום היחיד שהוא קיים. אין יום האב, כי, ובכן, אנחנו יודעים למה. גם יום האם הולך ונכחד – והאמת היא שזה דווקא סימן טוב. אין "יום הבריאות" במדינת ישראל כי אנחנו נושמים אותה 24-7, אבל יום הוקרה לצוותים חינוכיים או רפואיים הולך ונוסד, כי פתאום הסתבר שאם לא נגיד את זה – לא נשים לב שזה קיים. כשהימים האלה ייעלמו מלוח השנה, נדע שהמלאכה הושלמה.
ליום בריאות הנפש אין סרט ורוד שמקשט את תמונות הפרופיל, אין אנשי מקצוע נדירים ומוכשרים שמקשטים עמודי שער בעיתונים או כתבות פרופיל בטלויזיה. אין פרסומות לבתי חולים המטפלים באנשים שנפשם חולה, ואין קמפיינים שקוראים להיבדק, לאבחן ולטפל במחלה האיומה והכואבת הזו. יום בריאות הנפש נועד לאמיצים שמוכנים לדבר בשם ופנים גלויות על מה שבמדינת ישראל 2020 עדיין מפחדים לדבר, חושבים שזו בושה ונבוכים מלהיות מתויגים או מהשלכות עתידיות על תדמית בריאה ושלמה, גם אם המחלה נוגסת וכואבת בגוף ממש.
אני לא אשת מקצוע, אני סתם אמא. אמא שבתהליך ארוך גילתה שבתה המתבגרת לא סתם בהתקף של גיל ההתבגרות, אלא סובלת ממחלה קשה ואיומה שקוראים לה דכאון מז'ורי. אני אמא שמלווה את הבת היפהפיה שלה, המוכשרת, המוצלחת, החכמה ובעלת לב הזהב, ולא מצליחה להציל אותה מעצמה.
היא היתה מדוכדכת, והיה לה קשה בבית הספר. זה היה נראה לי נורמלי, הרי מי רוצה לחזור לכיתה ז' או ח'? זה גיל שמראש היה צריך לבטל. כשהיא הפסיקה ללכת לבית ספר כי היה לה קשה מדי, הבנתי שזה לא הגוף שלה שחולה, כלומר, זה לגמרי כן, אבל זו לא מחלה שאפשר לאתר במדידת החום בכניסה למקס-סטוק. לקחתי אותה לרופאת הילדים, ששלחה לפסיכיאטרית, שנתנה לנו שם למחלה וגם תרופות שאולי יוכלו לעזור.
שם התחיל המסע.
אני מזמינה אתכם להצטרף אליי לטיול הזה במסדרונות בריאות הנפש. אולי תזהו שם את הילד שלכם, את ההורים שלכם, אולי את האחים שלכם, אולי את החברים שלכם. אולי את עצמכם.
כולם יסתירו ויגידו שזה כלום, ושהם יכולים להתגבר לבד. חלקם צודקים, חלקם ימותו – 500 בשנה ימותו מהמחלה הנוראית הזו, שעלולה להיות גם סופנית. חלקם יחלימו וישאו את הצלקות בעמקי הנפש שלהם. חלקם ימשיכו להתמודד עם המחלה הזו כל חייהם, חלקם גם יסתירו אותה ובכך יעמיסו על עצמם גם את משא הסוד שהוא כבד לא פחות ממשא המחלה עצמה. חלקם ינסו ליטול את נפשם בכפם – 6,000 בשנה. כן, קראתם נכון. 6,000 איש בשנה ינסו לפגוע בעצמם ויצטערו מאוד לגלות שהם עדיין כאן. לאנשים האלה יש משפחה וחברים ועמיתים ואהובים שיכול להיות שייחשפו לנסיונות הנוראיים האלה, אולי גם הנפש שלהם תיפגע. ואולי הם ימשיכו לשאת את הסוד. מהפחד, מהבושה, מהסטיגמה.
יום בריאות הנפש הוא יום שצריך להיכחד. הוא לא צריך ציון של יום, הוא צריך להיות חלק מהחיים שלנו, אם רק נסכים להפסיק לעצום אותן.
בואו איתי. נלך יחד במסע הזה. יד ביד. אתם איתי. אני איתכם. יצאנו לדרך.