בחג הסוכות, מתכנסים כולנו בתוך הסוכה, ונוטלים את ארבעת המינים, המסמלים ארבעה סוגי טיפוסים. האם ידעתם שהם גם מסמלים ארבעה טיפוסים של הורים?
ההורות הלולבית
זהו ההורה היודע. אותו הורה שקורא ובודק מה נכון לעשות ואיך לעשות. זה אותו הורה שינסה לפעול לפי הספר, גם אם הוא לא ממש מסכים או לא הבין עד הסוף. ההורה הלולבי יגיע לקורסים, להרצאות, יישב וילמד, ישאל שאלות וירצה להחכים ולעשות הכל למען היותו הורה טוב יותר. אלא שלרוב, ברגע האמת, ההורה הלולבי, ייסוג, יתרצה ויוותר. הוא יכול להציב גבולות, אך יהיה לו קשה לעמוד בהם מול בכיו ותחנוניו של ילדו.
ומכאן גם התסכול הגדול שלו. דווקא בגלל שההורה הלולבי יודע מה הוא אמור לעשות, ואיך הוא אמור לעשות זאת, כשהוא לא מצליח, והגבול מתמסמס, הוא חש רגשות אשם ואכזבה גדולים.
ההורות ההדסית
ההורה ההדסי הוא ההורה שפועל על פי האינטואיציה, הבטן, הרגש. הוא לא נוהג לקרוא הסברים, הרצאות וחומרים בנושא. זה אותו הורה שמצליח להציב גבולות ברורים וגם לשמור עליהם, אלא שאין לו מושג למה זה טוב, או למה חשוב לעשות את זה. הוא מציב את הקווים והגבולות מתוך אינטואיציה חזקה והבנה ש"ככה צריך להיות".
במצבים כאלה, הרבה פעמים הילד מתוסכל, כי הגבול המוצב לא מתווך, לא מוסבר ולא ברור לו, אין הסבר ראציונלי, לוגי להצבת הגבול. ההורה, לרוב מתוסכל, כי הוא יודע שעשה נכון, ועשה את מה שצריך, והוא לא מצליח להבין למה למרות כל אלה, היחסים עם הילד מתקלקלים.
ההורות הערבתית
ההורה הערבתי הוא ההורה הנמנע. זה אותו הורה שמעדיף שלא לפעול, ולתת לזמן/לדברים/להורה השני לפעול בעצמם. הוא לא בודק ולא קורא חומר בנושא, וגם לא מחובר באמת לאינטואיציה שלו, וברוב המקרים שבהם הוא צריך לקבל החלטה ולהיות מעשי, הוא פשוט נמנע ומעדיף להשאיר את הדברים באוויר או עד יעבור זעם.
הורה כזה ישתמש הרבה במילים: "לא יודע", "לא עכשיו", "זו הזדמנות אחרונה ודי", "נמאס לי".. במצב כזה האחריות עוברת אל הילד, דבר שמקשה עליו ולא תמיד תואם את גילו. הילד עלול לחוות חוסר אונים ופחד מול כובד האחריות, ומול הורה שמשתהה, חושש ולא ברור לעצמו ולילדו.
ההורות האתרוגית
זהו ההורה המנהיג, המוביל, ההורה שיודע לאן הוא רוצה להוביל את ילדיו. ההורה האתרוגי הוא ההורה הלומד והמיישם. ההורה שמשלב את התיאוריה יחד עם הטסט.
זה אותו הורה ששואף ללמוד ולהתפתח במסע ההורות שלו, הוא קורא חומרים רבים בנושא, לומד, שואל שאלות ולא מהסס לבדוק עם עצמו שוב ושוב מהי הדרך המתאימה. אלא שבניגוד להורה הלולבי, ההורה האתרוגי לא יהסס גם ליישם. הוא בטוח בעצמו ויודע שגם אם טעה, ניתן לתקן. זה ההורה שידע להציב גבולות וקווים אדומים וגם לעמוד בהם באמפתיה ובהכלה מול ילדו הכועס.
ארבעה מינים של הורות. ארבעה הורים שונים. וכולם נמצאים בנו. יש רגעים שאני ההורה ההדסי, ומיד אח"כ אני חייב להיות ההורה האתרוגי כי הילד שלי מסכן את עצמו, ובהינף של רגע, אני עובר להיות ההורה הלולבי, המנחם והמרגיע. אין סגנון אחד. כולנו הכל.
ימים לא פשוטים עוברים עלינו, ימים של סגר, ניתוק חברתי ולמידה מרחוק, לא קל לכולם. ובמיוחד עכשיו הילדים שלנו זקוקים לנו, שנהיה ברורים, חדים, בטוחים בעצמנו, שנעמוד לצידם ברגעים הטובים וברגעים הפחות טובים. הם צריכים אותנו. הם לא צריכים הורים חדורי אשמה והססנים. הם צריכים אותנו עם שמחת החיים, עם החרדות, עם חוסר הבהירות, עם הטעויות, עם ההצלחות, עם הקשיים והכישלונות. במיוחד בתקופה הזו הם זקוקים להורים אנושיים, שנופלים וקמים, בדיוק כמוהם.
הורות לא אמורה להיות עבדות. היא מסע, דרך חיים. דרך לחיות חיים טובים ביחד, לחנך, לגדל ולגדול זה לצד זה. בהתמודדות עם מציאות בלתי רצויה כזו, תאפשרו לעצמכם להרגיש אותם, לחוות אותם, ללמוד ולהתפתח מהם. תשחררו קצת. תרפו, תצחקו, תרקדו, ואם צריך תבכו ותצעקו. תהיו אתם.
זה אולי אחד השיעורים הגדולים שהתקופה הזו והילדים שלנו מלמדים אותנו על עצמנו. היציאה מעצמנו והיכולת לזוז, לנוע, להשתנות, להתפתח, גם כשקשה, גם כשלא מצליח וגם כשכואב - זוהי ההורות במיטבה.
הכותבת: רווית רביב, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר