שמע קולי

הזמר הוא אחיו של המתופף צילום : נוריאל טריגובוף

מאיר בנאי תמיד היה יהודי מאמין. ולא צריך לקרוא את הראיונות האחרונים שנעשו עימו כדי לעמוד על כך. הוא מסתובב פה באזור, צועק, מתפלל ומחפש משהו כבר הרבה זמן, והתשובה שמסתבר כי הוא מצא לאחרונה איננה אלא חוליה בתוך שרשרת. די לסקור במהירות אחדות מן הפנינים שהוציא תחת ידו לאורך העשורים האחרונים. הרי אי אפשר להיות חילוני של ממש ולתבוע כך בלהט: "תתפלל לקדוש/ תתפלל אל תחשוש" כאשר "ברחוב הריק עבר אדם לבוש טלית/ האוויר היה שקוף הפעם מתמיד" (מתוך "ירושלים"). והמוטיב הזה של התפילה המתפרצת כך ברחובות ירושלים האפלוליים חוזר בשירים ישנים נוספים של בנאי. כך כאשר "האור בחוץ משתנה/ אני לא מבין מה קורה" מתחנן בנאי - "רק הראה לי את הדרך מן האפילה/ זה אני עומד בחושך ולוחש תפילה" (מתוך "והאור בחוץ"), וכך באותה פגישה עם ארקדי דוכין ממרץ 99, שהולידה את האלבום המשותף דומינו בו שרו יחד בסופו (בשיר שכתב מיכה שטרית והלחין דוכין): "למעלה, גבוה, יש מי ששומע/ צעקה של איש קטן" (מתוך "איש בלי נצח"). ומיותר לציין שיר כמו "שער הרחמים" שמילותיו הן: "בתוך לבי יש צעקה והיא גדולה/ הראו לי את שער הרחמים".

ובכל זאת, בשנים האחרונות התקרב בנאי ליהדות הדתית באופן משמעותי. כיום הוא חובש כיפה, מנהל אורח חיים דתי, ואף מעז, בחשש מה, להגדיר את עצמו כחוזר בתשובה, על אף כי הסתייג קלות מן התואר הזה שבעיניו הוא מאוד מחייב ו"כבד", בדיוק כפי שחשש מן התואר אָמָּן שהוצמד לו בתקשורת עם פריצתו לתודעה הציבורית כמוסיקאי.

ביום רביעי זכיתי סוף סוף לשמוע את מאיר בנאי מפליא בקולו בהופעה חיה.

לפני ההופעה היו לי החששות הרגילים - שהזמר יזייף, שהוא ישיר את השירים מהר מידי, שלא יזכור את המילים, ישנה אותן או ישנה את אופן שירתן, ובקיצור - שלא יישמע כמו בדיסקים. במקרה הנוכחי היה לי חשש נוסף - שההופעה תכיל בעיקר את שיריו החדשים, ולא את ה"שלאגרים" הוותיקים והטובים.

באיחור ניכר של חצי שעה בה המתנו על הכסאות בצוותא, הגיחה סוף סוף דמותו הנמוכה-משהו של מאיר, בכובעו החדש עימו הוא מופיע בעטיפת אלבומו האחרון, ולקול מחיאות הכפיים פתח במופע אינטנסיבי של כשעתיים, של מיטב שיריו, ללא הפסקה וכמעט ללא דיבורים עם הקהל.

חששותי נתבדו. אמנם פתחנו עם ר שלום שבזי ומשה הסופר מרומא ("איילת חן" ו"לפלח הרימון" מתקליטו האחרון של בנאי שהוא מורכב כולו מפיוטים ומשירים של משוררים יהודיים מתקופות שונות בעבר), שהיו בהחלט נעימים לאוזן (כמו כל דבר ששר מאיר), אבל מייד נחתנו על קרקע מוכרת עם "אהבה קצרה". לאחר עוד גיחה לאלבום החדש ("שמע קולי" ו"המשחק בקוביא") חזר מאיר לעברו האפל עם "כמה אהבה", וכך המשיך כל הערב, כשהוא מעַרב ישן וחדש, קודש וחול, במין תמהיל חינני ואמיתי שכזה, המשקף מאוד את אישיותו וכנותו הדתית והאמנותית.

קולו המופלא והמדויק של בנאי הדהים כרגיל, ללא מעידות או תקלות מיוחדות. העיבודים והשינויים שהכניס לשירים לא היו כאלו שיש בהם כדי להדאיג, ואפילו אהבתי את האופן בו שר את הפזמון של גשם - אולי יצירתו הגדולה ביותר - בהתחלה בשקט ובסולם נמוך, ובפזמון השני באותן צעקות קורעות-לב שעשו את השיר הזה למה שהוא. והכי חשוב - לצד ביצוע כמעט כל פיוטי אלבומו החדש (הכוללים גם, בין היתר, את "עננו" מן הסליחות בלחן חדש, ואת "בזכרי על משכבי" בלחן הספרדי המוכר, שהעיבוד הרוֹקי שנעשה לו הוא פשוט נהדר) - ביצע בנאי את כל הלהיטים הגדולים שלו, פחות או יותר, ובאופן יוצא מן הכלל. בצליל נקי, בתזמוּן ותזמוּר טוב, ברצינות. כך קיבלנו גם ערב התעוררות-נוסח-חודש-אלול (הדברים הגיעו לידי כך שבנאי עשה הפסקה ללגום מים מבקבוק, ובירך "שהכל" בקול רם, לקול "אמן" מהדהד שבקע מן הקהל הדוסי במיוחד שאכלס את מועדון צוותא אותו ערב), וגם מופע רוקנרולי עם גיטרות מייללות ובסים כבדים ואורות ועשן. רוקנרול כהלכה.

בנאי התגלה גם כנגן מוכשר. את רוב השירים ליווה בגיטרה אקוסטית. את "בשם האהבה" ו"גשם" הוא שר לבד עם האורגן, לאחר שפינה את נגניו מן הבמה, וב"לב סדוק" אף הפתיע כשתפס את מקום המתופף שלו ותופף תוך כדי שהוא שר, את השיר המתחיל כמובן, במילים: "הזמר הוא אחיו של המתופף/והם מנגנים כל ערב ביחד".

חיסרון: נדמה היה כי קולו של בנאי לא בולט מספיק, ובאחד מסולואי הגיטרה המרשימים של הגיטריסט שלו - יוסי מזרחי (בשיר "תגידי אש תגידי מים". מזרחי ביצע סולו מדהים של למעלה משתי דקות) - הרגשתי את אותה בעיה ביחס לגיטרה.

בסך הכל - ההופעה היתה מוקפדת וטובה. חמימות יהודית של בית הכנסת, לצד רוקנרול ישראלי איכותי וטוב. מאיר בנאי, בקיצור.