האמת היא שלעסוק בדיסק החדש של יידל ורדיגר זה להיכנע לקידום מכירות קלאסי: הנה, גרינטק שיחקו אותה. הוציאו אנימציה בינונית, הצמידו אותה לפסקול של הדיסק, ועכשיו יכתבו על החידוש העצום שמעולם לא נראה כמוהו בעולם הדתי, הצר כעולמה של נמלה. אבל אנחנו, שועלי פרסום ותיקים שכמונו, לא ניכנע לעולם היחצ"נות האגרסיבי ונפיק מהסיפור הזה מוסר השכל חינוכי - אמנותי.
קודם כל, פרגונים: זה רעיון יפה, לתת לצופה דימוי של נסיעה באוטו כשמיעת דיסק, משל אמרו אנשי קידום המכירות של גרינטק בלשונם הפיוטית כאלף דולר: בוא עימנו, המאזין, אל מסע מופלא בין צלילים פועמים ומתערבלים, בינות לגבעות נישאות של רוממות רוח, עדי תהומות של שברון ומפח נפש, ומובטחך, המאזין, כי יידל ורדיגר בקול הפעמונים שלו, יובילך בבטחה אל הבית האחרון, תום הצלילים כולם, המנוחה והנחלה שאחריה רק קתרזיס מענג.
עכשיו פחות פרגונים:
1. המוסיקה עצמה נשמעת כמו מיליון דולר בידיים של הילד של השכנים. הפקה מושקעת בטירוף, סאונד מדהים, אבל מה לעזאזל רצית לומר, היוצר שליט"א? אודה ואתוודה: יש לי חולשה למוסיקה שלא מחדשת כלום. לא במילים, לא בלחן, לא בעיבודים. לא מספיק שמדובר בדיסק דחוס בציטוטים מהמקורות, הרי שאלו ציטוטים שחוקים עד דק. הלחנים, כמו הגדרת הרמב"ם לקב"ה, פשוטים ולא מורכבים, ולדעתי יהיה קשה מאוד לשמוע אותם יותר מפעם אחת. אולי הדודה צילה תוכל להתענג על הליריים שבהם לעת ערב, כשהזיכרונות מציפים אותה ברגשות מלודרמטיים דביקים.
2. קליפ האנימציה לא ממריא לשום מקום. פרצופו של יידל ניבט אלינו מבעד לחלונות ה -4X4 מזהם האוויר (סחתן יידל, חשבתי בהתחלה שזה איש הייטק שם בפנים), הטוחן קילומטרים בין שדות מוריקים ושלטים שעליהם מתנוססים, באותיות בין עירוניות, שיריו של יידל. מדי פעם יש גיוון: תמרור פרסה, תמרור עם אברכים רוקדים, שלט טלוויזיה שבו מזמר, כמה מפתיע, יידל מיודענו. לקראת הסוף שתי תפניות חדות בעלילה: יידל מתפלל שחרית (עכשיו? באמצע הנסיעה?), עטוף בטליתו ומתנדנד לקצב הביט, ולאחר מכן נחשף במלוא הדרו כותל הדמעות שלנו, תלוש מכל הקשר סביבתי ונעוץ באמצע הדשאים הלא ברורים האלה. וזה עוד לפני שדיברנו על הקיטש המזעזע בדמות מטוס המצייר בשובל הסילון שלו לב. בעעע.
3. כל זה מוביל אותי לרעיון האמנותי המקשר בין המוסיקה היידלית לבין הקליפון (שמא קליפה?): הדיסק הזה, ממש כמו הקליפ, לא באמת מוביל לאנשהוא. נוסע בין דשאים ירוקים, מתפתל בנוף חסר הייחוד החוזר על עצמו ללא הרף, ללא איזו התעלות רוחנית, איזו פסגה שממנה נעתקת הנשימה. בלי יצירתיות יתר, בלי מעוף לכיוונים לא צפויים. בידודו של יידל בתוך ג'יפ ממוזגן ומזהם, מנותק מהטבע הצומח מסביב, טכנולוגיה גבוהה שכולאת אותך בתוכה, על הכביש המהיר בואכה שום מקום.
לסיכום: אני יודע שיש אנשים שלא מבינים מה הבעיה במוסיקה הזו. היא קליטה, היא מזדמזמת בראש, ותפסיק לכל הרוחות לחפש מה לא טוב. אבל למרות זאת, תחושת סלידה ממלאת אותי נוכח ההיצף הכללי במוסיקת הקיטש. החדש של יידל ורדיגר בהחלט תורם לתחושה הזו.