מהדורת חדשות רודפת מהדורה קודמת. בין לבין- עדכון, ואם לא עדכון אז דעה. או טור פוליטי. לריענון מביאים כתב מדיני שמתאר את המתרחש במסדרונות הבית הלבן, או בית הלורדים, או הלובר. אין זה משנה.
החלל בו אנו חיים בזמן הנוכחי, עמוס בטקסטים של מלחמה. הביטוי "להיכנס", שבימים של שגרה מסמל פתיחות והזמנה, ומזכיר רוחב לב ושיתוף, הפך את עורו וכעת הוא צמוד למילים "באבי אביהם", ומשרה אווירה אלימה, כועסת, מפוחדת ומפחידה.
 |
|
כוחה של המילה המוכרת (צילום: יחצ)
|
ובימים כאלה, בהם הדלתות נסגרות, ואולי גם דלתות הלב מהוססות יותר ומפחדות להיפגע, נשמע קולו הצלול, הרם, החודר העצוב של הקדיש.
יתגדל
ויתקדש
שמו הגדול.
בעולם שברא כרצונו
וימליך מלכותו,
בחייכם ובימיכם
ובחייהם של כל בית ישראל,
במהרה ובזמן קרוב
ואימרו אמן.
ואתמול נוספו לנו חמישה קדישים. וקול האבות השבור, הנכמר מצער, קיבל עליו את הדין והמליך עליו את אבי העולמות כולם.
ואני הייתי בבית אביחי, שם דיברו על הקדיש, ודיברו רגיש כל כך. ויוסקה אחיטוב אמר: הייתי בלוויה של תינוק שנפטר, והאב זעק בכאב "מה עלי לעשות עכשיו? לאן אלך?" והורינו לו את ההלכות, ולימדנו אותו את מילות הקדיש, ונפשו נחה.
והמשיך ודיבר על כוחה של המילה המוכרת להשקיט מעט את הלב הסוער, ועל הקדיש עצמו, שעוסק בארץ ובבני אדם, לעומת הקדושה שעוסקת בגרמי שמים ובמלאכי צבאות. ואני חשבתי על יוני נתנאל, שלמד שנה מעלי בישיבה התיכונית, ועל עוד ארבעה מלאכים שעברו מאמירת קדיש בארץ לאמירת קדושה בשמיים.
אחריו עלה חנן יובל לבמה, ושר "פתח לנו שער", ונזכרתי שוב בשערים שנסגרים בפנינו עם פטירתו של אדם. ולבי רטט. ואחר כך שוב, הקדיש, בלחן מקורי של חנן, ואני נדהמתי כמה מילים נצחיות יכולות לשאת לחנים מתקופות שונות, להישאר בעלות עוצמה ובכל זאת להיות צבועות בגוון חדש.
אתמול היה מוצאי י בטבת. ולא היה יום טוב ממנו לאמירת קדיש.
מפגש זה היה חלק מסדרת טקסטורה בבית אביחי.