אנשים מהרחוב מציצים מן החרכים. מה הם רואים, חצר יהודית נוסח אירופה, או מופע רוק מודרני? ייתכן שגם וגם.
ביום רביעי האחרון הופיעו נאור כרמי וחברי התזמורת העממית בבית אביחי, בסשן של ניגוני חב"ד. על אף הניחוח המסורתי, הם הביאו את רוח הרחוב אל תוך ניגוני האדמו"רים. היו שם נגיעות צועניות, קצב מזרחי, בכלים מכלים שונים.
יש שיאמרו: עירוב מין בשאינו מינו, יש שיהיו ציניים, כי מה לנו, האנשים המודרניים, עם ניגונים נושנים. אבל אני הייתי שם, והיה לי טוב. אולי כי בתוך תוכנו עוד מפעמת עיירה יהודית, על ניגוניה, על קהילתה.
את החצר של בית אביחי גדשו אוהבי מוזיקה ללא אבחנת דת ומין. נאור כרמי עיבד והפיק ערב ניגונים בסדר נכון- בהתחלה ניגון שלוש תנועות, ובהתפתחות, ניגוני נשמה שבעקבותיהם באו ניגוני שמחה מרקידים. והקהל רקד- בנפרד, יש לציין- ונענה לצלילי הקלרינט של חיליק פרנק.
אבל כל זה היה סטנדרטי למדי, ולא הייתי טורחת לכתוב על זה. מוזיקה חסידית בסגנון מודרני היא חזון נפרץ.
אלא שאז הגיע השלב בו ברי סחרוף עלה לבמה.
מה יש לומר? אם לנסות לתאר את התחושה, אולי כדאי שתחשבו על יציאה בראש רטוב ללילה ירושלמי קריר. צמרמורות, צמרמורות בכל הגוף. ואם להיות קצת יותר שכלית וקרה, יש בברי משהו מחוספס, גס, וכל כך לא הרמוני לעומת הניגונים היהודיים, שהשילוב ביניהם חייב להעיף לך את הגג. ואולי בגלל זה עשו את האירוע בחצר.
השילוב מפתיע. ברי סחרוף, אמן בעל שם, ולא בכדי. כמו כל האמנים הגדולים, גם הוא פרפורמר יוצא דופן, בעל נוכחות וכריזמה אדירות, ששמות אותו ישר במרכז הבמה. למרות העובדה ששום שיר או ניגון שעלו אותו ערב על הבמה היו שלו, ההופעה, החל מהרגע בו דרך על הבמה, נצבעה בגוון הייחודי לו. פתאום ניגוני חב"ד בניחוח רוקנרול הם דבר שמתקבל על הדעת, אפילו מענג.
בשנים האחרונות, כך נראה, חלה בקרב יוצרים ישראליים התקרבות למקורות. את ההתחלה אולי אפשר לסמן בהופעה שהיתה בהיכל התרבות לפני כחמש שנים, ונקראה "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", שם הופיעו מיטב אמני ישראל בפיוטים מולחנים או מעובדים מחדש. כן, גם ברי היה שם. אצלו, זה המשיך בסדרת הופעות והתאגד לכדי האלבום המצוין שיצא לאחרונה ועונה לשם "אדומי השפתות".
"יש לו נשמה חסידית גדולה", אומר נאור כרמי עטור הזקן על סחרוף במהלך המופע. ונראה שהוא לא אומר זאת בחלל ריק. את הופעתו על הבמה פותח ברי בניגון "צמאה לך נפשי" של חב"ד, ואת המילים הוא מבטא בדבקות שלא היתה מביישת נשמה חסידית מבית.
עם כל הנוכחות המרשימה, ניכרה בהתנהלות של סחרוף גם ענווה גדולה. הוא הקשיב, הוא רצה לצרף את קולו להרמוניה המתהווה, וניסה לעמוד על כוחה המיוחד של המוזיקה הזו.
מה היה סוד קסמו של הערב הזה? הנגנים כולם מקצוענים ברמה בין לאומית. נאור כרמי, שמאחריו שנות עשייה רבות, חיליק פרנק, נגן קלרינט ותיק ומפורסם וברי סחרוף, מאושיות המוזיקה הישראלית. לצידם היו נגנים שישבו במדוייק על המלודיה, והנפיקו אילתורים וקטעי סולו מהודקים. הייחוד הוא בכוחות השונים, שמשכו כל אחד לכיוונו. פרנק עם הקלרינט היהודי, סחרוף והגיטרה המערבית, הנשפנים שהתעקשו על סוויץ לטיני, והשילוב המופלא- והלא צורם!- של כל אלה יחד.
בקיצור, חיזוק חיובי מגיע לבית אביחי על איגוד מוצלח של יוצרים ברמה גבוהה, ועל הפקת ערב המצליח לשלב באופן נכון בין ישן לחדש, בין מודרני ומסורתי.