סגרתי את הכריכה האחורית של הספר לפני שבוע, ולמרות המגרעות הקטנות שלו דקות רבות עברו עד שהפסקתי לחייך. זה לא שאני חובב גדול של הפי אנד, אבל יש ספרים בהם הוא מוגש בצורה חמודה כל כך שהשרירים בזוויות הלחיים נתפסים לכמה ימים.
 |
|
ספר שמוגש בצורה חמודה
|
בניגוד לסיפורי בלשים, בספרו של קימרלינג התעלומה שבסיפור היא רק השחקן המשני. את הבמה המרכזית מקבל בלש פרטי, חרדי בכל רמ"ח איבריו. קרביץ לא מזניח את הטיפול בסתירה שבדמות, שלא הייתה אירונית יותר גם אם היה מדובר במתנחל שמשחק שבויים ברחובות רפיח. אינספור דפים מוקצים להתחבטויות, לראייה מפוכחת של טוב ורע, וכן, גם להרהורי כפירה. בין לבין, מציצה לה גם פרשת מתח.
העלילה מעט עמוסת דמויות, ומקשה על הקריאה השוטפת בספר, אך המכלול עשוי טוב ומצליח להפתיע. הכתיבה רהוטה, לעתים רהוטה מדי, וההתעכבויות הארוכות על מעופו של נשר מעל המדבר, נותנות מימד של עומק לסיפור שסופרים פחות אמיצים ויותר ענייניים היו מגישים אותו בבום טראח ואקשן. קרביץ לא מפסיד: בסופו של דבר, מסקרנת ככל שתהיה, זה לא באמת סיפור על תעלומה משטרתית. התעלומה היא רק תירוץ.
אי אפשר לקרוא את הספר בלי לתהות כמה וכמה פעמים האם קרביץ הוא אדם חרדי. מצד אחד, האנדוקטות, עולם המושגים והציטוטים נראים כיותר מפרי עבודת תחקיר של חצי שנה; ואם אני טועה ובמקביל הפשקווילים בספר לא הועתקו מעמוד חשמל בכיכר השבת, אזי קרביץ הוא חוקר מעולה. מצד שני, זה ממש לא סיפור לחרדים. לפעמים נדמה שאפילו לדתיים לא. יש בו מספיק גסויות בשביל להרחיק אותו מספריות הישיבות, וגם חשיבה ליבערליסטעי"ת רחמנא ליצלן.
בשורה התחתונה, פחות ממה שהוא מנסה להוות אלטרנטיבה לילדי החרדים שנמאס להם מ"סיפורי צדיקים", הוא מנסה להראות לחילונים את העולם החרדי, ולהישבע שגם אצלם מעניין לפעמים.
זו גם בעיית האמינות של הספר. מי שמכיר קצת את החרדים יודע שהם לא באמת מדברים כאילו הרגע יצאו משמות כב; שאין הרבה סיכוי שברחוב "עונג שבת" יקרה משהו יותר דרמטי מקריעה של העירוב לקראת צפירת השבת. אבל, טוב, אסור לשכוח שמסופר כאן על משרד חקירות ששורד יומיים במאה שערים בלי שינפצו לו את הזגוגיות. כל אחד יודע שלא מחפשים אמינות במדע בדיוני.
קלמן קימרלינג: חוקר פרטי, בעזרת השם אשר קרביץ
במהלך שבוע הספר ימליצו עורכי ביכורים על ספר מיוחד שאהבו