בספר "בינת השכווי", מפצל אביגדור דגן את תודעתו של הגיבור, רופא בכפר קטן בצכיה, ומעניק את החלק האופטימי שבאישיותו, זה השמח בחלקו, החי את הרגע הנוכחי והנהנתן- לדמותו של התרנגול שבבעלות הרופא.
במהלך הספר כולו, הרצוף אפיזודות מחיי הכפר הצכי ופגישות הרופא עם מטופליו, מתנהל מאבק גלוי וסמוי בין שני סוגי תודעה אלו- הרופא, המפחד מן המוות, הציני והמבקש להתעלם, מול התרנגול הסקרן, השמח וקל הדעת.
"בינת השכווי" הוא ספר מופת המהרהר על החיים והמוות, ועל יכולתו של האדם להתמודד עם חידת האינסוף ועם תהפוכות החיים.
"בערב הלכתי למאיה", ספרו החדש של יורם כהן, הולך בדיוק רב בתוך פסיעותיו של אביגדור דגן. הוא מספר את סיפורו של כורם זקן החי בישראל, כנראה מעבר לקו הירוק, המגולל את קורות חייו. מול התודעה הישרה שלו עומד גיבור נוסף, מעין חבר דמיוני של המספר, הלא הוא ארול. ארול מבקש את היופי. "הנה ארול מופיע דווקא עכשיו בפנים זעופות ושואל, האם לא די לך בצחוקו המתגלגל של ליאור, ובבטנה התפוחה של רחל אימו? לא די לך בפרץ החיים אשר בכרם? ואני, אחר כמה רגעים, משיבו. די לי בזה, ארול, די לי."
 |
|
מצא את ההבדלים
|
וכך זה נמשך והולך. מבחרותו של הכורם, בה שירת בנח"ל ופגש את מאיה ותינה איתה אהבים, דרך חזרתו לישיבה ופגישותיו עם נועה, עוד נערה מזדמנת, ועד לבגרותו וזקנותו, המשבצת שכנים ערבים ויהודים וסיפור חייהם שנארג בשלו.
זהו ספר מהורהר ונעים, שיש בו הרבה מריח הכרם ומעט מן האיסורים החברתיים שאנו לוקים בהם. הכותב איננו מתנצל, איננו מבקש ליישב עבור הקורא את מה שלא יישב בעצמו, ואיננו מנסה להסתדר עם גבולות העולם הדתי (והמבין יבין). זהו ספר אמיתי שהסיפורים בו כל כך קרובים לאמת- מתוך ההיכרות החלקית שיש לי עם הביוגרפיה של הכותב- עד שהם הופכים, בעולמו של הקורא, לאמת עצמה.
וכאן גם חולשתו. בגבול המטושטש שבין אמת לבדיה, צריך להיות דבר אחד, שאיננו מספיק בהיר בספר הזה: הסיבה לסיפור. כי חיים, ככל הנראה, יש לכולנו. אבל ישנו מרחק בין לחיות את החיים לבין לכתוב עליהם, והמרחק הזה מתמלא במשמעות. כאשר אדם ניגש לכתוב- אם איננו כותב ספר דוקומנטרי או ספר הנצחה- הוא מעלה על הכתב, דרך הסיפור, את המנוע של הכתיבה. כך בזורבה היווני, למשל, דרך סיפורו של הגיבור ופגישותיו עם זורבה, נרקמת מחשבה פילוסופית עמוקה, כך בתיאום כוונות מובא, לבד מסיפור המלחמה, גם עולמו הפנימי העדין והשותת של בן ישיבה בשעת מלחמה, כאשר העולם לא מסתדר לפי הספר.
לא סתם הקדמתי ואמרתי כי "בערב הלכתי למאיה" דורך בתוך עקבותיו של "בינת השכווי". מבחינה חיצונית יש תואם מעורר תהיות בין הספרים. הוצאת "רותו"ש" בה יצא הספר, הוציאה את ספרו של כהן, אולי בבלי דעת, באותו פורמט של "עם עובד" בו יצא ספרו של דגן. הן פנימית והן חיצונית, נדמה לעיתים כי השנים זהים.
הדמיון הזה רק מעמיק חולשה נוספת הבולטת בסיפור: ארול, חברו של המספר, אינו דומה בדבר לפדרו, התרנגול שב"בינת השכווי". בעוד פדרו מביא השקפת עולם שונה, מוצקה ומנומקת המעמידה בסימן שאלה את תפיסת עולמו של הרופא, ארול מקשט את חוויותיו של המספר בהערות שוליים, המעידות בקושי על עולם פנימי. זו דמות לא מפותחת, ומכיוון שכך- לא ממש מעניינת.
ועל אף הכל, יש בסיפור הזה כדי להעניק שעה של קורת רוח. תיאורי הכרם, סיפור החיים המעניין, הדמויות האנושיות והעצובות שמצייר כהן, קמים ועומדים לנגד עיני הקורא, ומשיבים עליו רוח סתווית קרה, כזו שאפשר להרגישה בין הבתים והמשעולים של עפרה.
עורך חיצוני יכול היה להעיר על חולשות אלו ולתקן אותן עוד לפני הוצאתו לאור, וחבל שהחיסכון בכך מנע ממנו להיות בהיר ומנומק יותר.