כדרומית שנמצאת בגלות זמנית לא היה לי ספק שאגיע ליום "לימוד נגב" שחברתי, שלומית, הייתה בין מארגניו. אם להודות על האמת המבישה, כבר שנה שהיא מספרת לי על המיזם מתוך ציפיה שאצטרף לחבורת ה"לימוד" (במלעיל) המתגבשת והולכת ואשתלב בפרויקטים עתידיים אבל זהו ש... נו, אני לא ממש דרומית עכשיו ו... מה? להגיע עד לירוחם? באר שבע זה כבר לא מספיק נגב?
עד מהרה העצלות שלי כוסתה בכלימה ככל שנחשפתי לכמות המתנדבים והפעילים ששותפים לתכנית.
כבר בהסעה גייסתי את האנתרופולוגית שבי בשביל להבין במה ובמי בדיוק מדובר. התבוננתי בשותפי למסע מבאר שבע ירוחמה וראיתי שם... הכל. סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון, אמהות שהגיעו עם ילדיהם, יהודים ממוצא רוסי, דתיים, חילוניים, צעירים וצעירים יותר ועוד, ועוד.
כשהגענו למתחם המתנ"ס בירוחם תרתי אחר שלומית שניצבה בעמדת הרישום. גייסתי את עצמי לסייע לה בענייני ההרשמה. אקט מתבקש כי אחרת הייתי חשה יוצאת דופן. כולם סביבי עשו משהו. ובאקטיביזם הזה היה משהו מדבק.
מה גם שעמדת הרישום העניקה לי זמן נוסף להתרשם מהמגוון האנושי שהגיע ללימוד.
 |
|
אוהד קנולר. מה הוא עשה שם?
|
יש במדבר הזה, הרחב, הנפרש, האינסופי, משהו מאוד מכנס ומחבר.
בתוך ההמולה שבין סדנה לסדנה וגם מתוך החדרים עצמם, מצאתי לעצמי מידי פעם רגעים של הצצה לעבר הגבעות המדבריות שמקיפות את העיירה, לצבע החמים של הנוף שלעת ערב הואר בזוהר השקיעה. ומשניות ההתבודדות הממלאות הללו חזרתי חיש לביחד שסביבי. לסוגיות שנלמדו בסדנאות, לחויות היצירה, ליכולת להקשיב.
כן, להתבודד בתוך ביחד זה משהו שרק המדבר יכול ללמד.
רק פה את יכולה להתכנס בתוך עצמך ועם זאת להקשיב לאיש מקיבוץ כפר עזה שמביא בדבריו ציטטה עגנונית, או לסבתא המקומית שהגיעה ממרוקו לפני ארבעים שנה וחולקת איתך תובנות שהן קסם בעת לימוד איזו ברייתא, או לנסות לסייע לילדון שמדבר עם סבו ברוסית ומחפש את החדר שבו יש סדנה על שלום עליכם, בשפה הרוסית.
אני חושבת שרק בסדנה שלפני הפאנל המסכם התחלתי לתפוס את גודל העשיה במקום ואת סוג העשיה: במפגש שנערך עם בימאי ויוצר "סרוגים" לייזי שפירא, היה שלב בו הדובר הציץ לירכתי האולם, חייך ונופף. כולנו הבטנו לאחור וראינו את הזוג הצעיר, נעה ואוהד קנולר (כן, כן, נתי מ"סרוגים"). לקח לי שניה וחצי להיזכר שהם, למעשה, גרים פה לא רחוק, בדימונה.
אני אוהבת את הדרום. מאוד. אבל לא ממש הבנתי איך זוג צעיר ומוכר שמשתלב בהצלחה בתעשיית הקולנוע והתיאטרון נוטש הכל לטובת הדרום הצחיח. עיסוק מהסוג הזה דורש קרבה יומיומית לצלחת הרייטינג והפרסום ולוקיישן יותר מבטיח מ"דימונה-זה-רק-שעתיים-לתל אביב". או בקיצור, מה לעזאזל...?
 |
|
בתוך ההמולה, הפסקת מרק.
|
את התשובה מצאתי מאוחר יותר בפאנל שבו השתתפו שניהם יחד עם משורר דימונאי, שחקנית באר שבעית צעירה, בוגרת ביה"ס למשחק בבאר שבע, קובי אוז שריגש בדבריו ובשיריו ומנחה הפאנל, דרומי זה תשע שנים, שהגיע במסגרת לימודיו האקדמיים ו... לא יכול לעזוב:
יש בדרום משהו שגורם לך להרגיש את דופק העשיה ולרצות להשתלב בו ולהגשים. הבמאית הצעירה שיש לה חזון של תיאטרון קהילתי בדרום, השחקן הצעיר שמוצא בשקט הזה משהו ממלא ומשמעותי לחייו ולעיסוקו, המשורר שזה בית גידולו והשחקנית שממאנת להיכנע לגזירת ה"תל אביב זה המקום הבלעדי לעיסוק כשלך". אף אחד מהם לא דיבר על נדבנות והקרבה שבאה להציל את הדרום מנחשלותו. זה בא מהמקום של התקדמות של הפרט יחד עם הכלל, בצמיחה משותפת והדדית שדווקא המדבר היבש מצליח להרוות ולהפריח.
קובי אוז, דרומי במהותו ובשורשיו הגדיר כל כך יפה את מהות הציר שנמתח בין הדרום למרכז: "זה לא שאני הולך למרכז כדי לתת ל"אטומים האלה" מהאור המתוק של הדרום וזה לא שמי שמגיע לכאן בא כדי לתרום קצת לדרום החשוך והאומלל. לכל צד יש מה לתת ואיך להעשיר את המכלול הזה של עם ישראל ובמקביל להתעשר ממנו".
כך. ממש כך. כפי שניסח באופן מצויין בשירו "אלוהי":
"ורוצים בסך הכל להיות ביחד
בבית הכנסת הגדול הזה שקוראים לו ארץ ישראל".
חזרתי הבייתה. בחשכת הליל הבטתי לצדי הדרך.
אני מכירה את נוף הזה, הבראשיתי, מילדות. באותו הערב, כשהצטרף אליו הנוף האנושי הכל כך יחודי שהתקבץ יחד לרגעים של אור בדרום- התרגשתי ממנו יותר מתמיד.
להתראות במפגש הלימוד הבא, בדימונה. ובכלל בכנסי לימוד בארץ. יש כמה. תבואו. ולא רק בגלל ד"ר נתי.
פרטים על ימי לימוד נוספים : לימוד נגב , לימוד גליל , לימוד ערבה
ליצירת קשר : שלומית