מילים שאין להן סוף

אמנם נכתבו כמה וכמה ספרים על עולמו של בן ישיבה בגולה הדוויה, אמנם כתב חיים פוטוק קצת על הפער שבין חיי תורה לחיים המודרניים. ועם זאת, עדיין אין שפע בספרים שמשקפים את עולמו הפנימי של בן ישיבה בארץ-ישראל הנבנית והמתחדשת, והרשו לי להוסיף: לאו דווקא של בן ישיבה, אלא בכלל ספרים המשקפים את עולמו הפנימי של האדם שומר המצוות עובד ה, עם המורכבויות והטלטלות והלכי הנפש האופייניים לו. אמנם, יש את ספריה של מירה קדר וספריו של חיים סבתו, אך עדיין חסר.

ולכן שמחתי בספרו של מיקי שיינפלד.

את "אבדות", ספרו הקודם, לא אהבתי, כי הוא היה אנמי; משום מה בחר שיינפלד להשאיר את הדמויות תלויות באוויר - לא דתיות ולא חילוניות, ולכן התיאורים היו לא אמינים ולא משכנעים. גם עודף החינוכיות והקיטש שהעמיסו על העלילה פגמו בקריאה.

שמחתי לראות שהפעם בחר שיינפלד בחר לכתוב על עצמו ועלי ועל החברים שלי. על אנשים שעולם בית המדרש הוא עולמם, שמתלהבים מסוגייה מוצלחת, שמתוסכלים מתקופה של תפילות יבשות, שמתלבטים בין שבת בבית המדרש לשבת בבית. יכולתי אפילו לנחש לאילו ישיבות שיינפלד רמז בתיאוריו, ואילו מגמות בעולם הישיבות ובעולם הדתי-לאומי הוא ביקר. העובדה שהספר מדבר עלינו, כבר משמחת אותי.

קריא, קולח וזורם

הסיפור נסוב סביב יאיר, בחור ישיבת הסדר שנפצע בתאונה ומאושפז במחלקת עיניים בבית החולים, במהלך שהותו בבית החולים חוזר יאיר לזכרונותיו החל מתחילת שיעור א והלאה במשך כל שנותיו בישיבה. בהווה, יאיר מתלבט בשתי שאלות מרכזיות: האם להשאר לשיעור ו בישיבה או ללכת ללמוד ארכיטקטורה בטכניון, והאם לקדם את קשריו עם נורית לכדי חתונה או לחתוך.

הספר קריא, קולח וזורם,העלילה אמינה ומשכנעת, ורבים יוכלו להזדהות עם הסיטואציות השונות: האוטובוס ליישוב הנידח, תיאור היישוב, בית המדרש, החברותות הספרים המסכתות הסוגיות הרבנים. גם העלילה שמתרחשת מחוץ לבית המדרש קרובה אלי: דמותה של נורית - בת שירות בבית חינוך עיוורים, פשטידת הבטטות בדירת השירות, הדייטים ברחובות ירושלים עד האוטובוס האחרון.

מפעם לפעם שיינפלד משחרר במהלך כתיבתו של יאיר תובנות מחסירות פעימה בדיוּקן (על כיסוי החולשות שלנו, על הפגיעוּת שלנו, על נקודת החיבור הקריטית ביותר בין שניים, על הבנה פתאומית של עמדה נפשית מסויימת. לפעמים ממש קראתי את עצמי; שיינפלד ניסח בפיו של יאיר דברים שהיו ועודם קיימים בנפשי ולא ידעתי לנסח אותם לכדי מילים ומשפטים.

בניגוד לסטיגמה הידועה על בייני"שים אטומים וחסרי רגישות, לאורך כל הספר משתקפת דמותו של יאיר כרגישה ועדינה וקשובה לנימות נפש בעצמו ובאחרים. הלכי הנפש שלו במהלך השהות בישיבה, אם אלה בדידות וזרות וקנאה והערצה וגעגוע וקהות, ואם אלה שמחה ורצון וחשק ואהבת תורה ודיבוק חברים וקרבה, מוכרים ומזכירים וצובטים בלב ומעלים חיוך.

שני דברים בספר לא אהבתי.

הראשון הוא הנימה הדרמטית מדי ששיינפלד מכניס בספר, משפטים מעין (ציטוטים לא מדוייקים): "אז עוד לא ידעתי מה יקרה עם ארז בהמשך", או "זה היה באלול, לפני שעברתי את החוויות המטלטלות של שיעור ב'", שאפשר להבין מהם שעומדת להתרחש מינימום מלחמת עולם שלישית. אמנם טלטלות הנפש של יאיר הן דבר חשוב מאוד, אבל כדאי היה קצת למתן את הדרמטיות של המשפטים שמדברים על העתיד להתרחש. ב"ה אף אחד לא מת ושום אסון לא קרה. חיי הנפש של יאיר מספיק מטלטלים ומשמעותיים כדי שנרצה לקרוא את הספר עד סופו גם בלי הערות "מותחות". הדרמטיות המוגזמת אינה נחוצה.

השני הוא, בעצם, הפגם שהיה גם ב"אבדות". גם פה לא אהבתי את התיאוריוּת הרבה, ואת הנימה החינוכית ששרתה על העלילה הצדדית שהתרחשה בחדר בבית החולים בו יאיר שכב. שוב אבא זקן שבניו עזבו את דרך הדת, שוב בן שניתק את הקשר עם אביו ולעת זקנה הוא מחדש את הקשר, שוב עובדות סוציאליות של המחלקה וחניכות בנ"ע מתלהבות שבאו לקיים מצוות ביקור חולים; כבר קראנו את זה בספרים אחרים, ואין כאן תרומה לעלילה המרכזית. החלקים האלה בסיפור הזכירו לי קצת סיפורים שמספרים בסמינריון בנ"ע, והורידו את רמת העומק והגובה שבאה לידי ביטוי בחלקים האחרים של העלילה.

למרות החלקים המעט טרחניים, יש בספר הרבה דיוּק והרבה הארה על דברים שקרובים אלינו, כך שאם אתן (או אתם) מיושבי בית המדרש (והאמת, גם אם לא) - אין ספק שהספר עבורכם.

מים שאין להם סוף / מיכאל שיינפלד, 381 עמ, בהוצאת ידיעות אחרונות.