"וגילו ברעדה. מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה". נזכרתי בדרשה הזו אחרי שקראתי את ספרה החדש של יוכי ברנדס, מלכים ג. מחד, לקרוא את סיפורי התנ"ך במבנה של רומן ולא בתבניות מקראיות (ויאמר, ויען וכדו) זה דבר נחמד, ובעיקר ברור יותר, ועל זה הייתה הגילה. אך מצד שני, ועל זה באה הרעדה, הספר הוא "רומן חתרני" (ע"פ הכריכה האחורית!) ומהפכן, וגורם לך לקרוא את ספרי שמואל ומלכים בצורה אחרת.
הפחד שלי לא נובע מקריאה אחרת של סיפורי התנ"ך - ביקורת המקרא עשתה את זה הרבה זמן לפני ברנדס. הפחד נובע מכך שברנדס משכתבת את הסיפורים הנ"ל, וגורמת לחילונים שלא יקראו את מלכים א וב להגיע עם דעה נחרצת ושלילית על מלכות בית דוד ובית שאול, דעה שלא מסתדרת (בלשון המעטה) עם מה שלמדנו בביה"ס ובישיבה.
סיפורים הם כלי נשק
מלכים ג נחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון מספר את סיפורו של שלומעם, נער מהעיר צרידה שבנחלת אפרים, שמנסה לגלות את הסיפורים האמיתיים והסודות על הולדתו ועל משפחתו. הוא מגיע לירושלים בגלל רצונו להצטרף לצבא המלך, אך בעקבות אנשים שרוצים לגלות לו את סיפורו האמיתי, הוא מגיע לארמון, ומתוודע שם לנסיכה המשוגעת. החלק השני מספר על הנסיכה בעבר ועל משפחתה, יחד עם סיפורי המלכים של ישראל. בחלק זה הסיפור נארג ביד אמן, למרות בלבול קל שנגרם לקורא, ויחד עם סיפורי הנסיכה ברנדס משלבת סיפורים כמו אלו על שאול והפלשתים, דוד וגליית או מרד אבשלום. החלק השלישי מספר על שלומעם אחרי ששמע את סיפור משפחתו ועל מה שקרה איתו אחר כך, ואת זה נשאיר לקורא לגלות.
הבעיה הגדולה בביקורת על ספר כמו "מלכים ג " היא המשפט שחוזר פעמים רבות בספר, או לפחות נמצא בתודעה של הקורא במשך הקריאה. אחרי המשפט - "סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג רק את מי שנמצא מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים" - כל מה שאפשר וצריך לכתוב יתגמד מול הקורא שיגיב: "אה, אלו שִכְתובים של סופרי בית דוד". משפט נכון ונחרץ כזה לא רק משפיע על הספר ועל הדמויות בו, אלא נראה כאילו הוא השפיע גם על ברנדס עצמה. בניסיון לבנות סיפור על דמותו של אחד המלכים הפחות מרכזיים לקורא הרגיל של ספרי מלכים, היא משכתבת את כל ספרי מלכים וטוענת ששוכתבו בעבר ע"י סופרי מלכות בית דוד, בעוד שלסופרי בית שאול נשאר רק להכניס פסוקים בודדים פה ושם. כך שמי שיהיה רגיש לקריאה יבין שמה שהוא קורא לא באמת קרה ככה.
דוגמאות לכך לא חסרות: אלחנן בן יערי - ולא דוד - הוא זה שהרג את גליית; מיכל לא בזה לדוד על ריקודיו לפני ארון ה, אלא רוצה את חירותה; דוד מיתמם כשהוא מואשם ברצח כל בני שאול, כשבעצם עשה זאת באמצעות שליחים; הסיפור על המלכת שלמה בנוי על מניפולציות של אחיתופל ובת שבע שקידמו קודם את אבשלום בכוונה, והרשימה חלקית.
אך למרות כל הבעיות דלעיל, מומלץ בסך הכול לקרוא את הספר הזה. כספר, זהו ספר מעניין, קולח וקריא כמו שברנדס יודעת לכתוב. מבחינה אמונית - לא צריך לקרוא רק מה שסופרים "מכוחותינו" כותבים, ובנוסף, צריך לקרוא ספר בסגנון כזה כדי לדעת מה לענות ואיך.
מלכים ג / יוכי ברנדס (זמורה ביתן)