בתקופה האחרונה נדמה שלמרות המלחמה, החטופים והמצב בצפון שתופסים את ליבנו וראשנו כל הזמן, יש עוד נושא אחד שכולם אוהבים לדבר עליו: הסרט החדש של "הקול בראש". מי שלא מבין דבר בסרטים יטען שאנימציה מיועדת לילדים, אבל מי שצפה בסרט הראשון כבר יודע שהמבוגרים יהנו יותר. אם חשתם הזדהות עם קשת הרגשות של ריילי בת ה-11, ודאי שתתחברו עוד יותר כשהיא כבר בגיל ההתגברות. הנה כמה דברים שחשבתי כשצפיתי בסרט בתור מי שעוסקת בטיפול, זהירות - מכיל ספוילרים.
1. אם חשבתם שהסרט מדבר רק על גיל ההתבגרות, פספסתם. ריילי אולי בשנות החטיבה שלה, אבל הרגשות שלה הם כאלו שכולנו מתמודדים איתם בכל גיל. אותי רגש החרדה שבלט לאורך כל הסרט לקח דווקא לסיטואציה של לידת ילד, השלב שבו את נהפכת לאמא והחרדה מגיעה לקדמת הבמה. את אותו הרגש אנחנו פוגשים שוב בכל שינוי מערער בחיים - כשמגיעים למקום עבודה חדש, כשעוברים מקום מגורים. הרגש מתחיל ומתפתח בשנות ההתבגרות, אך הופך דומיננטי יותר דווקא בהמשך.
2. לא מעט ישראליים שצפו בסרט לעגו לחרדות ה"קטנוניות" של ריילי העוברת לבית ספר חדש, לעומת החרדות איתם בני נוער נאלצים להתמודד בימים אלו ממש - אזעקות, אבא שלוחם במילואים, חלקם נאלצים להתמודד גם עם שכול או הורים חטופים. בעיניי, ריילי משקפת התמודדויות שהחיים עצמם מזמנים לנו כל הזמן. אפילו בתוך מציאות קיצונית של מלחמה יש 2 תפיסות עצמי שנאבקות ביניהן - אני אדם טוב/העולם הוא מקום טוב, או אני לא טובה מספיק/העולם הוא לא טוב ובטוח. האם אצליח להתמודד עם המשבר הזה או שחלילה אקרוס ממנו?
3. המסר האמיתי שהסרט מלמד אותנו על עצמנו ועל התמודדות עם משברים הוא שהיכולת לשאוב כוח מזיכרונות טובים ומאמונות יסוד טובות על העולם היא אחת הדרכים לצמוח מתוך משבר. היכולת לנגן על מיתרי התפיסה העצמית ולנוע ביניהם, בידיעה שלפעמים אני ארגיש דפוקה ולפעמים ארגיש מדהימה, אבל בשניהם יהיה לי עדיין את עצמי ואת היכולת לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי. במצב כזה, אפילו בתהום הסרקזם מוצאים ברוקולי נוח לשוט על גבו חזרה אל עצמנו.
הכותבת היא עו"ס קלינית ומתמחה בפסיכותרפיה.