זכרונות המאבק

לפני מספר חודשים נזדמנתי לשיחה אישית עם רב אחד, דמות ידועה ומוערכת בחוגי השמאל הדתי. באותם ימים יצא "שו"ת ההתנתקות" לאור, ושאלתי את אותו רב מה דעתו על הספר. "יש לי דילמה לגבי הספר הזה", השיב אותו רב, "מצד אחד, הספר הזה הוא ממש דעת תורה [עיסוק רבני בשאלות שאינן הלכתיות - א.ה.], אבל מצד שני, אני מסכים עם הדעת תורה הזה".

ספרו האחרון של הרב יובל שרלו, "שו"ת ההתנתקות", המכנס תשובות שהשיב הרב שרלו באתרי האינטרנט השונים אכן מזכיר את מה שמכונה בעגה התורנית דעת תורה. בספר זה, כמו גם בספרי השו"ת הקודמים של הרב שרלו (שיצאו לאור בהוצאת ישיבת פתח תקווה בראשה הוא עומד), העיסוק בשאלות הלכתיות מובהקות הוא מועט, לעומת העיסוק בשאלות חינוכיות, רוחניות ואידיאולוגיות. יותר משהספר מלמד על קו המחשבה של המחבר, הוא מספק הצצה נדירה ובעלת חשיבות היסטורית ("מצבת זיכרון", בלשונו של הרב שרלו) אל מה שהתחולל בציונות הדתית באותם ימים סוערים. לא רק על משנתו של רב ציוני-דתי מלמד השו"ת, אלא גם - ואולי בעיקר - על החרדה, על עוצמת הזעם והתסכול, גודל האמונה והתקווה ועומק הכפירה והייאוש. אשתו הדואגת של קצין דתי המתכנן לסרב פקודה; המדריכים בסניף שמתלבטים לגבי פעולת ערב שבת; ההורה המפוחד שבנו מתכוון להסתנן לגוש קטיף; הדתי התומך בהתנתקות ומחפש, במצוקתו, לגיטימציה הלכתית להשקפותיו; חוסם הכבישים והחייל המפנה מן המעגל הראשון - כל אלו, ובראשם הרב, הם גיבורי הספר הזה, היוצרים פסיפס מגוון ומורכב של הציונות הדתית בתקופת ההתנתקות.

רבים עמדו על כך שתפקידו של הרב, במיוחד זה העונה על שאלות באינטרנט, כבר מזמן אינו מסתכם בפסיקת הלכה ובהוראתה. הרב נתפס כדמות אבהית, כיועץ, ככתף לבכות עליה, אך גם כמטרה לירות בה את מטחי הביקורת ולתלות בה את האשם. הצורך בדמות סמכותית שתקבע ותיקח אחריות על הנעשה בחייו של השואל זועק מכל עמוד בספר, אך דווקא עובדה זו, שיש שידרשו אותה לגנאי, היא לדעתי יתרונו של הספר. משעה שנפרץ הסכר, ועיסוקם של הרבנים מתרחב אל מעבר למשבצת ההלכתית, ישנו עניין רב בפרסום דעותיו והשקפותיו של הרב.

גם אלו הסוברים שלא על כל דבר צריך ללכת לרב בוודאי יכירו בחשיבותם של היסודות הרוחניים והמחשבתיים שניתן להפיק מתוך התשובות ב"שו"ת ההתנתקות", מבלי קשר לשאלה האם מלכתחילה הרב הוא הכתובת לשאלות הללו. ואכן, חשיבותו הרבה של הספר היא בתחום החינוכי: הקול הבוקע ממנו, הקול הרבני המתון, כמעט ולא נשמע באותם ימים סוערים, לאו דווקא בשאלת סירוב הפקודה, שבה ניתן היה לזהות מחלוקת מוצקה ומבוססת, אלא גם בנושאים כמו היכולת לדעת את המהלכים האלוהיים, האמירה לפיה ההתנתקות "היה לא תהיה", החובה להכיר ולהציג בצורה הוגנת את טיעוני התומכים בהתנתקות, והלגיטימציה ההלכתית לתמיכה בה (על אף התנגדותו החריפה של הרב שרלו להתנתקות).

נדמה כי בתקופת המאבק עצמו ניתן היה לשמוע עמדה אחת בלבד בנושאים הללו, בעוד הצד השני הושתק או בחר לשתוק. אינני אומר זאת כביקורת; טבעי הוא שבשיאו של מאבק אינטנסיבי ואמונה כי הרע מכל לא יגיע, קיים קושי להכיל עמדה מתונה יותר, ספקנית יותר, המבקשת להכיר גם את טיעוני הצד השני ולטעון כי דבר לא מובטח משמים, ואולי, בתום המאבק, יש לנתב את הכוחות לתחומים אחרים. בהקשר זה, פרסומו של "שו"ת ההתנתקות" במרחק של חמש שנים מן האירועים עצמם, לאחר שהמכה כבר לא טרייה והפצע אינו שותת, מאפשר להקשיב גם לקול הזה ולהבין אותו, מה שלא היה ניתן בתקופת המאבק עצמו.

משמעותה הדתית של ההתנתקות

מרחק הזמן מאפשר שני דברים נוספים. האחד הוא הכאה על חטא. הרב שרלו מאשים את ההנהגה הרבנית, הפוליטית והמדינית בהפקרת המתיישבים, ואף לוקח אחריות במישור האישי "על כך שלא פעלתי יותר למען המתיישבים מיום קבלת ההחלטה על ההתנתקות בכנסת", ועל כך שלא מחה בפומבי על חוסר הדאגה לעתידם, תופעה שאת ניצניה ניתן היה לראות כבר בתקופת המאבק עצמו. סכנת הפינויים העתידיים - שהרב שרלו מודע לה, מסרב לטשטשה ומצהיר כי היא עומדת ברקע הוצאת הספר - היא אחת הסיבות לכך שיש להגביר את העיסוק בזכויות האדם, במיוחד לאור גורלם של המתיישבים שפונו.

לבסוף, מרחק הזמן מעצים את השאלה התיאולוגית. מספר שאלות בספר מבקשות לפענח "מה הקב"ה רוצה מאיתנו", מה משמעותה הדתית של ההתנתקות ומה ניתן להסיק ממנה. הרב שרלו, כדרכו, נמנע מכל ניסיון להעניק פרשנות להנהגתו של הקב"ה. במקום זאת, הוא מציב תביעה לחיות "חיים של גיוס", בהם היחיד מקבל על עצמו לפעול למען החברה הישראלית במגוון תחומים, בעיקר בסוגיות הנוגעות לצדק חברתי ולדמותה היהודית של המדינה. תביעה זו, שנשמעה כבר בימי ההתנתקות, מקבלת משנה תוקף כיום, לאחר שהדי המאבק שככו, מותירים אחריהם חלל אידיאולוגי המחכה להתמלא. נדמה כי הקריאה לחיות "חיים של גיוס" טרם נענתה, ופרסומה מחדש בספר זה מציב אותה שוב על שולחננו, מזכיר לנו כי עוד לא מאוחר, ובל נחמיץ את השעה.

"שו"ת ההתנתקות", הרב יובל שרלו, הוצאת ידיעות ספרים, 236 עמ

גילוי נאות: הכותב בוגר ישיבת פתח תקוה