התעוררנו, דבורה

לקרוא את סיפור דבורה הנביאה כסיפור פמיניסטי זה לא קונץ גדול. אבל לתת את התפקיד הראשי במחזה לאישה ששנות העשרים שלה הרחק מאחוריה, זה כבר קונץ, ומעשה פמיניסטי אמיתי. אמנם העובדה שיש לגיבורה הראשית כמה קמטים על הפנים לא מונעת ממנה להיות נאה, מרשימה ובעלת קול אופראי מלא עוצמה אבל איכשהו רוב בימאי תיאטראות העולם (וגם אלו משידורי הטלוויזיה) מחמיצים את העניין הזה עם נשים בגילה. להניח את ההצגה על כתפיה, להניח לה לעמוד במרכז במה רב גילאית של נשים שבהן כאלה חצו בבטחה את גיל הששים זה מעשה גבורה שלא נופל מזה שעשתה יעל עם המקבת.

כי זה כל העניין בעצם, מחזה של נשים, על נשים, לנשים, ולפי כללים שקבעו נשים. יש רגע במחזה שבו עומדות בשתי קצות הבימה יעל ודבורה, מבינות שבעצם, הן הסיפור. הן המובילות אותו, אומץ לבן ומנהיגותן הכריע את המערכה. רגע נפלא. אני ראיתי ברגע הזה מן רגע סיכום ארס-פואטי, טפיחה קטנה על שכם שמרשות לעצמן נשות תיאטרון "רוממות", שזו להן ההצגה השישית שהן מעלות.

מעשה פמיניסטי אמיתי (צילומים: רבקה נתן קובלסקי)

המחזות הראשונים שלהן, פרי יוזמתן וביצוען של שתי נשים מאפרת, שרון כ"ץ כשחקנית ומפיקה וטובי גרינולד כמחזאית ובימאית, נועדו להנציח חברות שנרצחו באינתיפאדה, וגם לחזק ולהוות מעין ערוץ פורקן חיובי ויצירתי לייסורים ולכאב. באחת הביקורות שכתבתי עליהן בעבר, הזכרתי גם את העובדה שהשחקניות הן רובן עולות חדשות מארה"ב שנאלצו להסתגל לתרבות ולשפה, ומהמתח הציוני היהודי הזה הן נחות לשעה קלה כשהן רוקדות ומשתוללות להנאתן במיוזיקל שהן מעלות, בשפת אמן. זו לא רק השפה, כמובן, אלו הם גם משקעי תרבותן האמריקאית שאותה לא זנחו אף פעם, וכמו לאה גולדברג והתרבות הרוסית, הן חיות בנוף הכפול. בתרבות הכפולה הזו, הישראלית-ציונית יהודית מחד, והאמריקאית כל כך, מאידך.

המחזה המוזיקלי שהן מעלות הוא אמריקאי לא רק באנגלית שלו, אלא בסגנונו הקליל, האופטימי, החינוכי-במידה, בהומור שלו. אם סיסרא, אותה דמות טרגית קודרת הופכת במשחקה הנפלא של שרון כ"ץ לדמות קומית. לאורך כל ההצגה שאלתי את עצמי את מי היא מזכירה לי בקולה המאנפף, הטרחני והכה יידישע-מאמעי - ורק בבית זינקתי משמחה כשגיליתי: הרי היא אמו של וולוויץ מהמפץ הגדול! (= סיטקום אמריקאי עכשווי שאחד מגיבוריו סובל מתלותיות יתירה באמו היהודיה והנודניקית). בניית הדמות הזו היא פרוש מעניין במיוחד לדמותה של אם סיסרא ש"בעד החלון נשקפה ותייבב ... מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו". כינוי החיבה שמעניקה האם לבנה סיסרא משעשע למרות היבטיו הלא תקינים פוליטית ("סיסי", אם אתם חייבים לדעת) ויש בו פרשנות פסיכולוגית עכשווית למחצה, לצורך של הבחור להוכיח שהוא גבר-גבר.

פרוש מעניין לדמותה של אם סיסרא

ובקיצור, ההצגה הזו היא תמהיל (אני אוהבת את המילה הזאת) מוצלח של משקעים תנ"כיים דרמטיים ("בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם") אקטואליה יהודית-ישראלית (בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם??) והומור סיטקומי-מיוזקלי קצת ילדותי ( Sisra-ra-raוגם - Be a good girl - Whats a good girl?).

השימוש בשפה האנגלית מעניק למחזה חן וקלילות, אבל יש לו גם מחיר: חסרונם של כמה פסוקי מפתח כמו - "קום ברק ושבה שבייך בן אבינועם" או "ביד אישה ייתן ה את סיסרא", וזאת למרות הקריינית המקסימה שקראה פסוקים במנגינת הפטרה. מנגד, הנה שלשה רגעים נפלאים במיוחד: א. מעמד הפיתוי בין סיסרא ליעל, מופת של עיצוב ומשחק. ב. הדיאלוג בין דבורה לבין לפידות אישהּ (במובן האיש שלה, פרשנות לדבורה אשת לפידות). "עכשיו תורך להיות גיבורה", הוא אומר לה, (כשמאחוריו מסתתרים בעצם כל הבעלים המפרגנים, המאפשרים והמגבים את אשתם המוצלחת), והיא עונה לו בחיבה - "אתה תמיד תהיה הגיבור שלי"... ג. שיר המינוי של דבורה לשופטת, והאנכרוניזם המשעשע שבעיצובו (לבושן של הזמרות - גלימות שחורות, פאות לבנות), גרם לאולם כולו להתפתל מצחוק.

שיר הסיום שבו, במחווה שכבר הפכה למסורת, השחקניות עוברות לשיר בעברית, הצליח, כתמיד, להעלות דמעות בעיני. כשכל השחקניות (בכל הגילאים ובכל מידות הבגדים) עולות על הבמה ושרות "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר", אני מבינה שזה בדיוק מה שהן עשו: התעוררו והעירו, שרו, נצחו.

דבורה הנביאה, תיאטרון רוממות. הפקה: שרון כ"ץ, בימוי: טובי גרינולד, מוזיקה: מיטש קליימן