התיקון שבסוף כל הקלקולים

כמיטב המסורת האישית שלי ושל רוחלה, פעם בשנה, בדיוק באמצע, בין יום ההולדת שלה לבין יום ההולדת שלי, אנחנו מתיישבות באוטו שלה ויוצאות לחגוג. לפני הכל, גם השנה, כמו כל שנה, אני מקבלת ממנה ספר. מקימי, מאת נעה ירון-דיין.

אני מסתכלת עליה בשוק. אני וספרי חוזרים בתשובה זה לא ממש עובד יחד. לפחות לא מאז שחציתי את גיל 18. היא אמורה לדעת את זה. את יכולה להחליף, היא אומרת בהיסוס, מול המבט המזועזע שלי, אבל יש שם עמוד אחד שנראה היה כאילו את כתבת, אז זה שלך.

יומיים אני מסתובבת עם הספר ביד, מתלבטת אם להחליף או לא. ננסה, אני מחליטה, אני אקרא עמוד-שניים ואז אחליט.24 שעות בדיוק הספר קרוא והדמעות שבות להיות בנות בית בעיניי.

טוב, אצלי זו לא חוכמה.

*

פחות שלם, אך יותר אנושי.

נעה ירון - דיין. נולדה למשפחה חילונית, הייתה שדרנית בגלי צה"ל ומנחת טלוויזיה. היום היא בעלת תשובה. ברסלברית. אם לשישה ילדים.

בספרה הראשון, נעה מנסה לקחת אותנו לעולם אחר. לעולם שלה. לפעמים היא מצליחה, לפעמים פחות.

היא בוחרת להטיל את חייה על בחורה יפה העונה לשם עלמה. במהלך כל הקריאה אני משוכנעת שזו כמעט ביוגרפיה. אני מתארת לעצמי שאני לא רחוקה מהאמת.

עלמה היא שדרנית רדיו מפורסמת. חצי דוגמנית, חצי מנחה ומעופפת מבאנגים חצי מהזמן. היא בעיקר לא מאושרת.

בסוף הספר אנחנו מקבלים עלמה חדשה. ברסלברית שחדשה בעולם התשובה.

נעה , בשיוט העט על הדף,משרטטת לנו על ידי עלמה את השביל המוליך מהמקום הכי נמוך בתל אביב, אל הפסגה הכי גבוהה שלה.

ושם בדיוק מתחילה הבעיה שלי עם מה שמוצג בספר הזה.

"...לכאן באים בשביל התיקון שבסוף כל הקלקולים...עולם מטורף. נסעתי בך הלוך וחזור. ימינה ושמאלה. ועכשיו אני נשענת על אבן גדולה באוקראינה, מתחתיה קבור צדיק, ואני בוכה דמעות חמות וטובות ושמחות, כאילו חזרתי הביתה. כאילו לכאן התגעגעתי כל השנים..."

בעודי מנסה להרכיב משפט שינסח את הבעייתיות שאני רואה באמירות מסוג זה, השזורות לאורך כל הספר, מגיע אלישע, החוזר בשאלה שמנסה למנוע ממנה להפוך ל"ברסלברית", ומנסח עבורי את הבעיה:

"...את רוצה לברוח מהשקר? מה את עושה? בורחת לאותו השקר רק עם זקן וכיפה..."

בספר לא קיימת כמעט האמונה שלי - האמונה שהיהדות דורשת מאיתנו לחקור ולברר. להישאר תמיד עם אצבע על הדופק. להיות קשובים גם לשכל שלנו, לא רק ללב.

כשעלמה מגלה את עולם התשובה, את רבי נחמן מברסלב, היא כבר לא מקשיבה לאף טיעון שכלי. הלב רוצה את המלך, וגם את הרופא מטעם המלך, רבינו, כפי שהיא מכנה אותו. האמונה שלה הופכת לכמעט אמונה באיש מת. להערצה עיוורת.

להתגעגע לקבר באוקראינה ולא, אם נניח לרגע הנחה מופרכת, לירושלים, או לבית המקדש, זה עקום בעיניי.

הלב לא מרשה לי עד הסוף לקרוא לזה שקר. בתוך כל זה, להרגשתי, מסתתרת אמונה פשוטה ונקייה, שהייאוש, כך נראה, דחף אליה. המתח התמידי בין היצר, השכל והאמונה, שאמור, לדעתי, להיות מנת חלקו של כל אדם ירא שמים, מורגש בספר, אבל אולי לא מספיק.

עולם התשובה מודגש מאוד, מוחצן מאוד בספר. לעיתים הוא מופיע באמירות שמאלציות שרק משכנעות אותי בעיוורון שקיים בתשובה הזו, באמת הלא מספיק אמיתית שיש בה.

את הזוהמה התל אביבית שממנה היא נחלצת, עלמה חוסכת מאיתנו, היא מותירה לנו בעיקר ענני עשן ושעמום. מה שהופך את הספר לנקי וצנוע מאוד לקריאה, אבל פחות אמין וכנה.

העלילה לא מפתיעה או מחדשת, כמעט צפויה מראש, אבל משהו בה מצליח לרתק.

הכתיבה קולחת ומעניינת, ורוב הזמן הצלחתי להיכנס לעולם הפרטי אותו היא רוקמת בין הדפים. בסוף הספר אפילו הצלחתי לבכות יחד עם עלמה, מאושר ותקווה. השמות מאוד סימבוליים בספר, וכל ה"תפאורה" הסביבתית והנושמת הולמת. לפעמים זה מחזיר לתובנה שזה רק ספר.

אבל זה ספר אמיתי, שתוך כדי קריאה בו מרגישים איך אפילו הכותבת, נעה, לא מעיזה עוד להישיר מבט אל חלקים בעברה. מה שהופך את הספר לפחות שלם, אך יותר אנושי.

זה אמנם לא נכנס אצלי לרשימת "ספרי החובה", אבל מי שיש לו זמן ומחפש כמה מילים לקרוא, מוזמן להציץ. אין ספק שאחת ממטרותיה העיקריות של נעה בכתיבת הספר היא לנסות להפוך את כולנו לחסידים ולהעלות בקוראיה ניצוצות. אני לא בטוחה שזה מצליח לה, אבל היא לפחות מסוגלת לגרום לקוראים להמשיך איתה עד הסוף...

מקימי , נועה ירון-דיין, עם עובד - בשיתוף קסת מרכז ההדרכה לספריות, 2007 תשס"ז, 328 עמ, 84 ש"ח.