השסע העדתי הוא אחד הביטויים של מערכת יחסים ודרכי חשיבה שאינם ייחודיים לחברה הישראלית ושלא נוצרו בשנות החמישים. זהו הלך רוח שקדם להקמת המדינה והתקיים עוד לפני שנוסדה התנועה הציונית ומקורו ביחסים לא=שוויוניים שהתקיימו בעולם בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שבני אירופה השתלטו עליהם בעת החדשה - 'ילידים' במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה ותפיסת עולם בדבר חלוקה דיכוטומית של האנושות ל'אירופים' (ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) ול'ילידים' (אינדיאנים, אפריקנים, אסייתים).
החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופים וסרטטה קו חיץ ברור שסטראוטיפים שליליים חיזקו אותו. המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופים ל'ילידים' כהבדלים 'טבעיים' ועודדו את כינונו של סדר הייררכי מוגדר וברור. יש המכנים את היחס הזה 'אוריינטליזם' בעקבות אדוארד סעיד. אולם מונח זה ממקד את נקודת המבט ביחסם של אירופים למזרח התיכון, בעוד המונח 'מורשת קולוניאלית' מציג יחס זה באופן רחב יותר ומאפשר להכניס לשיח גם את תיאור היחסים בין סוגים שונים של תושבי אירופה ובין סוגים שונים של 'ילידים'. אכן, בהקשר זה חשוב לציין שההייררכייה התקיימה לא רק בין אירופים ל'ילידים'. גם בתוך כל קבוצה התקיימה הייררכייה פנימית על בסיס אותו קריטריון - קרבה ושייכות לתרבות האירופית, ל'נאורות'. אפשר למשל לאתר בשיח המסתייג על יהודים באירופה התבססות על הטיעון שהיהודים הם אוריינטלים ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה על יהודי מזרח אירופה התבסס גם הוא על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה'ילידים', התקיימה הייררכייה. חלקים לא מבוטלים של ה'ילידים', בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה'ילידיות' ושאפו לעבור טרנספורמציה ולהגיע ל'נאורות'. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו הם אימצו את דפוס היחסים ההייררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב ה'ילידי'. הייררכייה, שהציבה את האירופים בראש ואת ה'ילידים' בתחתית, הייתה קשיחה ביותר ועוגנה לא רק בדימויים אלא גם במציאות משפטית.
בשונה מעימותים היסטוריים אחרים (כמו למשל העימות הממושך בין מוסלמים לנוצרים בימי הביניים) שכל צד בהם היה משוכנע בעליונותו שלו, בעידן הקולוניאליזם הצליחו בני אירופה לנטוע את ערכיהם ואת תפיסת העולם שלהם גם בקרב אלה שהוצבו בתחתית הסולם ההייררכי. העדיפות הטכנולוגית והצבאית של האירופים הייתה כה ברורה וחד=משמעית שבעימות שנוצר הייתה תבוסתם של ה'ילידים' בלתי נמנעת, ובמהרה התקבעה ההייררכייה. העדיפות האירופית הביאה 'ילידים' ששאפו לטפס בהייררכייה לאמץ תרבות זו לפחות בחלקה ובכך להודות בעליונותה. לא רק יחידים עברו תהליך זה אלא גם משטרים. היפנים למשל אימצו את הטכנולוגיה המערבית והאימפריה העות'מאנית ניסתה במהלך המאה התשע עשרה לאמץ שיטות ארגון וממשל אירופיים.
יחסם של יהודים אירופים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מצורת החשיבה של המורשת הקולוניאלית ומהשפעתה. התנועה הציונית הורָתה ולידתה באירופה של המאה התשע עשרה. כמו יהודים אירופים אחרים גם הציונים האירופים הושפעו מהמורשת הקולוניאלית. השפעה זו באה להם לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. הרכיב האירופי בזהותם גרם להסתייגות מיהודי אסיה ואפריקה, קרי היהודים ה'ילידים', ואילו הרכיב הציוני בזהותם קירב אותם אל מי שנתפסו כבניה של אותה אומה, שכן למרות השפעתה הרבה של המורשת הקולוניאלית היה גורם נוסף בעל השפעה רבה על תודעתם של בני התקופה ובמיוחד על היהודים הציונים: הלאומיות המודרנית והלך החשיבה שהיא יצרה - האתוס הלאומי. אתוס זה הוביל ודחף לשוויון או לפחות לשיח של שוויון בין קבוצות שונות המשתייכות לאותה אומה. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין בני האומה.
הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת. לאומיות אתנית, ובמיוחד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, תתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם הייררכייה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות המורשת הקולוניאלית השפיעה על היחסים החיצונים והאתוס הלאומי - על היחסים הפנימיים. התנועה הציונות מתייחדת בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים בה. זו הייתה תנועה לאומית שכללה בתוכה רכיבים משני עברי המתרס הקולוניאלי. אשר על כן הייתה למורשת הקולוניאלית השפעה מפַלגת, והיא יצרה פירוד בין קבוצות של יהודים על בסיס המתרס הקולוניאלי. לעומת זאת היה האתוס הלאומי בעל השפעה מלכדת, והוא הציב את הקבוצות השונות על אותו מצע של דרישות לאומיות.
בעת הקמתה של התנועה הציונית היה העם היהודי עם אירופי ברובו. ב=1900 היו 83 אחוזים מכלל עשרת מיליוני היהודים בעולם תושבי אירופה ועשרה אחוזים - אירופים שהיגרו לאמריקה. יהודי אסיה ואפריקה היו שבעה אחוזים בלבד מכלל היהודים. עד 1939 נשמרו יחסים אלו, אם כי אירופים רבים יותר התגוררו מחוץ לאירופה - באמריקה ובארץ ישראל. לאחר השואה וההשמדה באירופה גדל שיעורם של יהודי אסיה ואפריקה, אולם גם בתום המאה העשרים הוא לא עלה על רבע מכלל העם היהודי. הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם כלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה נציגת כלל היהודים ודרישותיה הלאומיות העיקריות באו גם בשמם של יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופים ו'ילידים'. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שרוב אנשיו ומנהיגיו היו יהודים אירופים, לבין התפוצות ה'ילידיות' לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופים באשר ל'ילידים'.
במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם 'המיליון הנשכח'. לעתים קרובות היה יחסם של היהודים הציונים אנשי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה מזלזל ומתנשא, אולם כאמור הוא לא נבע מן הרכיב הציוני בזהותם אלא דווקא מהאירופיות שלהם. הגישה הציונית פעלה למיתון היחס המסתייג ליהודי אסיה ואפריקה, פרי המורשת הקולוניאלית. יחס זה עמד בניגוד לשיח השוויוני של האתוס הלאומי ולא עלה בקנה אחד עם ראייתם של יהודים אלו כמועמדים להצטרפות לתנועה הלאומית ולהשתלבות בבניית האומה בארץ ישראל. יהודים אירופים שלא היו שותפים לתפיסה לאומית אינטגרלית (חרדים, בונדיסטים) היו בעלי גישה מסויגת הרבה יותר כלפי יהודי ארצות האסלאם.
מתוך תפיסות עולם אלו, הלאומיות והקולוניאליזם, עלו אפוא שתי עמדות סותרות ביחס ליהודי אסיה ואפריקה - העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל; מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מאותם יהודים.
גישתה האמביוולנטית של התנועה הציונית כלפי יהודים לא=אירופים באה לידי ביטוי כבר בראשיתה ימיה של התנועה. בתחילת המאה התשע עשרה היו יהודי 'עדות המזרח' והספרדים (ילידי ארצות אסיה ואפריקה ואזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית כמו הבלקן ויוון, הם וצאצאיהם) רוב בקרב יהודי ארץ ישראל. במהלך המאה, עוד לפני העליות הציוניות, נעשו היהודים ממוצא אירופי לרוב מתון, רוב שהלך וגדל עם העליות הציוניות שהחלו בשנות השמונים של אותה מאה. עם זאת עד כינונו של המנדט הבריטי ומוסדות היישוב היהודי המאורגן היו הספרדים העדה הדומיננטית וההגמונית, בודאי בכל הקשור ליחסים עם השלטונות העות'מאניים. הגמוניה זו נותרה על כנה על אף השינויים בהרכב היישוב בשל התפיסה שהלגיטימציה להנהגה נובעת מחזקה מסורתית על תפקידים אלו ולא מבחירת הציבור.
עם הכיבוש הבריטי עברה ההגמוניה לידי ההנהגה הציונית של יהודי ארץ ישראל, הנהגה שהתבססה בעיקר על יוצאי אירופה, ומכמה סיבות. מעבר לעלייה בשיעורם של האשכנזים, יוצאי אירופה וצאצאיהם, ביישוב היהודי בארץ החל עוד בשלהי המאה התשע עשרה תהליך של התפוררות והיחלשות של ועד העדה הספרדית. גם הנורמות החדשות שהביאו העולים הציונים כמו הנהגה נבחרת והעמדת הלאומיות במרכז שבו את לבם של רבים מבין צעירי הספרדים. במצוקה שהיישוב היהודי נקלע אליה במלחמת העולם הראשונה התבלטו הארגונים הציוניים והמודרניים, ואילו הארגונים המזוהים עם היישוב הישן התגלו במלוא חולשתם. השלטון הבריטי, שהכיר עוד בהצהרת בלפור במרכזיותה של התנועה הציונית בהקמת 'הבית הלאומי' בארץ ישראל, החיש את תהליך מעבר ההגמוניה. בגוף החדש של יהודי ארץ ישראל, 'כנסת ישראל', הייתה ההתמודדות על ההנהגה באמצעות מפלגות ובחירות דמוקרטיות. הדבר חשף את חולשתה של ההנהגה הספרדית, שנעשתה עם הזמן לגורם שולי. הספרדים, ששיעורם ביישוב היהודי הלך וירד, לא יכלו לעמוד אל מול הנורמות שהביאו אתם העולים הציונים ועם התארגנותם במפלגות על פי קווים אידאולוגים ונחלו כישלון בהתמודדויות על הנהגה, שמכאן ואילך נבחרה באורח דמוקרטי.
יחסה של ההנהגה הציונית לספרדים ול'עדות המזרח' היה בין פטרונות לבין הסתייגות תרבותית וחברתית. רק בודדים מקרב ראשי היישוב והתנועה הציונית ראו בספרדים שותפים שווים, אך העקרונות שעלו מן האתוס הלאומי באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל המפלגות הציוניות, בוודאי בשנים הראשונות של היישוב, ראו בהשתתפות הספרדים והתנועות הספרדיות בפוליטיקה היישובית הענקת לגיטימציה לממשל העצמי היהודי עד כדי כך שהייתה נכונות לאפשר יום בחירות נפרד לספרדים ולשריין להם מקומות באספה הלאומית.
קבוצה אחרת של יהודים 'ילידים' שחוותה מפגש ראשוני עם הציונות הייתה יהודי תימן. המגע של יהודים בתימן עם התרבות האירופית היה מצומצם ביותר. העולים הראשונים מתימן, שהגיעו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, זכו ליחס מתנשא גם מצד היהודים הספרדים הוותיקים בארץ ישראל. גל העלייה מתימן בראשית המאה העשרים, הגל הידוע כ'עליית יבניאלי', הביא למפגש אינטנסיבי יותר בין מוסדות ציוניים ופעילים ציונים לבין יהודים מתימן. ראשיתו של גל זה בעלייתם של יהודים מאזורים כפריים בתימן עוד ב=1907 ובהשתלבות חלקם בעבודה החקלאית במושבות. באותה תקופה ניסו צעירים סוציאליסטים ממזרח אירופה להיות פועלים חקלאים במושבות, אך לא נחלו הצלחה מרובה. המאבק בין הפועלים לאיכרים על 'עבודה עברית' הביא להפניית תשומת הלב ליהודי תימן, שנתפסו כ'פועלים טבעיים'. פועלים שיעבדו את האדמה טוב יותר ובשכר נמוך יותר בהיותם 'מסתפקים במועט', ויוכלו, כך קיוו, להתחרות בפועלים הערבים על מקומות עבודה במושבות. המשרד הארץ ישראלי של התנועה הציונית בשיתוף מפלגת הפועל הצעיר יזם את שליחותו של שמואל יבניאלי לתימן על מנת לעודד עלייה נוספת של תימנים מאזורים כפריים. בעקבות שליחות זו עלו כ=1,100 עולים בשנים 1911--1914.
הביטויים המסתייגים מן התימנים, פרי המורשת הקולוניאלית, היו רבים. למשל ב'האחדות', עיתונם של פועלי ציון, נכתב ש'התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי [...] אפשר כמעט להגיד כי הם הנם אותם ערבים רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות עם אותם הערבים. הוא יסתפק באותו שכר שמקבל הפועל הערבי, והאכר מצידו יתנהג איתו כמו עם הערבי'. מצד אחר רבו גם הביטויים וההתייחסויות ששיקפו את העמדה המשלבת, בעיקר בקרב הפועלים הציונים ממזרח אירופה, אם כי הדיבור השוויוני והסולידרי לא תמיד תאם את המעשה המתנשא והמתנכר.
גם קבוצות יהודים אחרות בארצות האסלאם זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות. למשל בחינת יחסם של שליחי התנועה הציונית שפעלו בקרב יהודי עיראק בשנות הארבעים מגלה שלתחושת העליונות האירופית הייתה השפעה רבה על יחסם ועל צורת התבטאותם כלפי הקהילה שהגיעו אליה. מאידך גיסא עצם השליחות, השקעת המשאבים והקמת המסגרות הארגוניות להגנה ולעלייה העידו על מגמה שילובית ועל רצון להעלות את יהודי ארצות האסלאם לארץ ישראל.
הכותב מלמד במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן. ספרו החדש "עולים במשורה" יצא לאור השבוע בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב